"השופט": הכי רחוק מסטאלון

רוברט דאוני ג'וניור פושט את חליפת איירון מן ועוטה על עצמו את חלוק בית המשפט הדימיוני ויוצא לדרך עם מלדרומת בית משפט ובעיקר מלודרמה משפחתית. לאחר שאימו של הנרי (האנק, whatever) הלכה לעולמה, הוא מחויב לחזור לעיירה הפצפונת באינדיאנה, בה הוא גדל והתנתק ממנה בגלל יחסיו המעורערים עם אביו. וכמו כל סיפור טוב תהיה תפנית משמעותית בעלילה שתדחוף את השניים אחד אל השני,By Hook Or By Crook והם בסוף יחזרו מחוזקים ומאוחדים ובלה בלה בלה. כן, כל זה כנראה קורה בהמשך הסרט וטיפש מי שחושב אחרת, אבל השאלה איך עושים את זה ודיוויד דובקין עושה זאת באופן נהדר ונוגע ללב, גם אם עמוס בקלישאות וגם אם בשימוש ממוחזר של משפטים עוקצניים של דאוני ג'וניור, אבל העבודה על הצופה, אפילו הכי ציני ומנותק שיכול להיות, נעשית בצורה מושלמת.



אני לא יכול להגיד שהרעיון לא ממוחזר, אין ספק שהוא הכי ממוחזר בהוליווד, עם זאת, אני לא יכול לומר שלא התרגשתי ולא פעם אחת, בין אם מחלק מהשירים ובין אם מסצנות רבות שפשוט לוחצות על בלוטות הרגש והדמעות אצל כל טיפוס נורמטיבי, כל אחד במינון שלו. רוברט דובאל הוא השופט הקשוח, שלא חוסך שבטו מבנו ולכן השניים, דמויות שונות אבל די דומות אשר מועדות להתנגש ולהתנגח פעם אחרי פעם. השופט (וכך הוא אוהב שפונים אליו) הוא טיפוס רציני, הוא חש מחויבות לקהילה והיה מחובר בנימיו לאשתו המנוחה, הוא לא מוותר לקרובים לו במיליגרם ועל כן גם מותיר את בנו האמצעי רחוק, בעיר הגדולה ובלי חשק להגיע לבקר. השופט הוא רודף כבוד ומורשת, חשוב לו מאוד מה חושבים עליו בקהילה וקצת פחות במשפחה והוא מנסה לשמר תדמית חזקה, שלא תיסדק גם אחרי מותו. דובאל בתצוגת משחק פנטסטית עושה תפקיד גדול ויש סצנה אחת באמבטיה, שהיא פשוט פיק בסרט, שוב, מבחינה רגשית ומבחינתו בתור שחקן, שיודע לערבב טוב את התמהיל של תצוגת משחק דרמטית עם אלמנטים כוחניים וחסרי פשרות במשחק שלו, הוא פשוט שחקן טוב, בכל גיל ובכל צורה שהיא.



הרוברט השני, נמצא בנסיקה מתמדת מאז שלבש את חליפת האיירון-מן, ונכנס בקלות לתדמית עורך הדין הדושבאג, שלא בוחל בכלום על מנת לכתוב עוד W במשפטים בהם הוא מייצג לקוחות, נתעבים ככל שיהיו. דאוני ג'וניור ממשיך בתצוגת משחק מושחזת ויורה ללא אבחנה, מבחינה טקסטואלית. הוא פשוט טוב, גם הוא. מצחיק, חד כתער מבחינה לשונית ומבחינה מעשית וכמובן גם הזעם שלו סרקסטי ומדוד בתור הטיפוס הזה, הנאלח, שבקושי המשפחה שלו מסוגלת להכיל.

הסרט מתקדם וחושף פרטים לא מפתיעים מהעבר של השופט ובנו וברקע ישנה תפאורת שני אחים, האחד מוגבל בשכלו (ג'רמי סטרונג המצוין) והשני מוגבל בידו (וינסנט ד'ונופריו המרגש) וכמובן היחסים בינם לבין אחיהם המוצלח, שעזב את העיירה הקטנטונת בשביל להצליח בעיר הגדולה ודי שכח מקיומם.



גם זאת מלודרמה קטנטנה וצידית, היחסים בין האחים לבין עצמם ובייחוד עם אביהם, אבל אותן מערכות יחסים מקבלות בקושי גרגיר של זמן אל מול העימות המרכזי בין האב לבנו וכמובן בניית הקשר שלהם מחדש, בצל המשפט ועוד מספר תגליות המתגלות לאורך הדרך. לצד כל הדרמה באוויר עומדים גם נישואיו ההרוסים של עורך הדין המצליחן הגדול אשר מתחמק מהתמודדות עם בעיותיו הנמצאות בביתו, כאשר הוא עובר לזמן התרחשות המשפט לביתו הישן ועל הדרך כמובן שצפים סרטים וידאו ישנים מילדותו, זכרונות ילדות וחברה לשעבר, שנותרה יפה, אטרקטיבית, מחבקת ואוהבת (ורה פרמיגה עוצרת הנשימה).

מולו מתמודד בבית המשפט עורך דין דומיננטי לא פחות ממנו (בילי בוב ת'ורנטון), אשר שם לעצמו מטרה: להושיב את הישבן המזדקן של השופט בכלא.
אין הרבה יותר מדי אלמנטים שאפשר לקרוא להם לא צפויים מלבד אותה סצנה גראפית ולא פשוטה לצפייה במקלחת, שגם היא מתמרקת לכיוון הומוריסטי, עם לאחד הצופים היה קשה מדי להתמודד איתה.



בגדול, דובקין יודע בדיוק איך לגרום לכם להזיל דמעה, מחנק בגרון או כל מחווה רגשית אחרת כאשר אתם צופים בסרטו. בנוסף לכך, הוא גם ידע לגייס את השחקנים הנכונים אשר יידעו להפעיל לכם את אותן הבלוטות הרגשיות ודאוני ג'וניור, שבדרך כלל הוא השמוק המובהק, גם בתפקיד הגיבור, עושה לעצמו ולתפקידיו הלאה, טובה כאשר הוא מוציא את עצמו מחד מימדיות איירון מנית, כלומר סודק את השיריון המטאפורי ועובר גם, לפרקים, להבעת רגש כנה ואמיתי, גם אם מבוסס שמאלץ וצפוי למדי, אבל זה עדיין נראה טוב.

לכל מי שציפה לסרט מהוקצע, מושחז ויוצא דופן, יכול להדיר את הרגליים לכיוונים אחרים, אולי קצת יותר מקוריים, השעתיים ורבע הללו מיועדים לאלו שמחפשים להתרגש, גם על חשבון פערים עלילתיים וטביעה בקיטש הוליוודי ממוחזר וחסר מעצורים, אבל גם בשביל לעשות סרטים כאלו צריך לדעת את העבודה.