"עיניים גדולות": ברטון נורמלי

אני מניח ש"עיניים גדולות" הוא אחד מהסרטים הכי רגילים שטים ברטון עשה אי פעם. מי שיצפה לראות סרט הדומה ל"מספריים של אדוארד" או "חתונת רפאים" יתאכזב - מסתבר שטים ברטון לצערי הקשיב לביקורות והחליט להפסיק למחזר את הסגנון שלו, והחליט פשוט לוותר על כל סגנון. למזלנו זה לא גורע מהיצירה אלא רק מוסיף לה. "עיניים גדולות" מספר את סיפורה של מרגרט קין (איימי אדאמס), ציירת ואומנית שנולדה עם ידי זהב אשר הצליחה ליצור ציורים מרהיבים ועמוקים שלא נראו עוד באותה התקופה בשנות ה50, אך בעלה, וולטר קין (כריסטוף וולץ) בוחר להפיץ את הציורים תחת שמו ולגנוב לה את הקרדיט בשלבים ערמומיים וחסרי רחמים. כל סיפור זה מבוסס על מקרה אמתי שמרתק לצפות בתהליכיו, ובבחירה מוזרה טים ברטון הוא הבמאי האחראי על פרוייקט זה בידיו האמנותיות.

משום מה בשנים האחרונות מזלזלים בטים ברטון וביצירותיו, טוענים שהוא הדרדר, משחזר את עצמו ושלל שטויות, אבל לטעמי הוא עדיין נותר אחד הבמאים האהובים עלי אי פעם. כל סרט של הבחור הוא ממתק ויזואלי מהפנט עם פסקול שאני מסוגל להקשיב לו שעות מבלי להשתגע, ומדובר לטעמי באומן עם רגש, עם עומק ועם סימנטוגרפיה משובחת שמבקרי הקולנוע והקהל הפשוט מתקשה להבין ככל שמתרבות יצירותיו. כך ברור לי למה דווקא טים ברטון בחר לביים את הסרט הזה - הדמות הראשית מזכירה אותו בדיוק באותה הדרך, באומנות העמוקה והמופשטת, בויזואליות היפהפיה והביזארית ביצירותיה, ברגש העז שמביעה בציוריה ובביקורת הקשה שקיבלה ככל שהתרבו ציוריה וטענו שהיא "חוזרת על עצמה".



למרות אלו, אפשר להרגיש שמדובר בסרט את סגנונו של ברטון באופן נסתר. ציוריה של מרגרט מזכירות באופן משעשע אלפי דמויות שכיכבו בסרטיו של ברטון לאורך השנים, העיניים הגדולות, גוון הפנים הלבן והאיור הגותי מזכירות את האיפור הקבוע שהיה על פניו של ג'וני דפ בסרטיו, וישנה אפילו סצנה משעשעת בה וולץ מטיח את כל מה שהוא חושב במבקר ציורים שלא מבין דבר באומנות לאחר שטען שהציורים משוחזרים ומשעממים, וקשה לי להאמין שסצנות אלו נכתבו בטעות. למרות ה"נורמליות" שבסיפור גם כאן יש יצירתיות קולנועית - התסרוקות המושקעות של שנות ה50 והתפאורה המדוייקת והאמינה מבחינתי גרמו לסרט להיות מתוק של ממש, הזכיר לי את "סיפורי הדגים" של אותו הבמאי במקצת.

הסרט היה מועמד לגלובוס הזהב על משחקם של איימי אדמס וכריסטוף וולץ (ואף זכה במקרה של איימי), ואלו בצדק רב. איימי אדאמס הוכיחה לי סוף סוף שמדובר בשחקנית גדולה ומגוונת בתפקידיה, הצליחה להראות כל כך תמימה ולעורר כל כך הרבה הזדהות כשלרגעים בסרט הייתי בטוח שמדובר בסקרלט ג'והנסון, ותהיו בטוחים שמדובר במחמאה. גם כריסטוף וולץ מצליח לסחרר חושים כשמשחק על הגבול בין שועל גזלן וערמומי שמסתיר היטב את תכנוניו לבין אדם מקסים ושרמנטי שאי אפשר שלא ליפול בקסמו, וזו עוד אחת מההופעות שתשכנע אתכם שמדובר בשחקן מבריק ואינטלגנטי.



בין היתר הסרט מציג את היחס לנשים ולאומנות הנשים בשנות ה50, האפליה שספגו והנאיביות שהייתה בנשים ובמיוחד במרגרט שנכלאה בדירתה וציירה ציור ציור, דמות דמות ופירשה את סיפור חייה באמצעות המכחול שעברה מגבר לגבר במטרתה שיוכל לנהל את חייה ולספק גג וכסף לילדיה שלא יפלטו לרחובות. כצפוי, העולם לא מותיר לרשעים להתענג מפשעיהם ומרגרט יוצאת לקרב משפטי מלוכלך מול אותו הגזלן, והתוצאות מחממות לב. לא יוצאים מסרט זה עם מורכבות גדולה או חומר רב למחשבה, אלא רק כיף, כיף של סרט שעושה טוב על הלב ומצליח לספר סיפור לא מחדש בדרך נעימה ולא מתקתקת.