"השבוע הארוך ביותר": הסרט הקצר הארוך ביותר

בעודי מחפש בנרות סרט קליל לצפות בו עם אשתי, שמתי את עיניי על הסרט הנ"ל אשר מבטיח קומדיה רומנטית בכל חזית אפשרית. בין אם בהגדרות הז'אנר שלו, בצורה כללית ובין אם לפי כרזת הסרט וכמובן שאי אפשר בלי התקציר המזמין כל כך לזוגות הצעירים, שמחפשים קצת אסקפיזם משותף בעזרתה של קומדיה רומנטית קלילה. איך עבדו עלינו? סובבו קצת בתחילת הסרט את דרכו של הסרט באופן לא שגרתי, כאילו שבוים על ידי ווס אנדרסון. הסרט נצמד לתכתיבי הבימוי האנדרסוני מבחינת נאראטיב ומזכיר את יצירותיו הגדולות באופן הגשתה של העלילה על ידי נרייטור בווייס אובר ובאופן וצורה קומית, השוברת את הקרח מהר מאוד בתחילת הסרט, אבל המשך הסרט, אשר הולך ומתרחק מתכתיביו של אנדרסון, צועד בבטחה את תוך שיממון וברברת בלתי נגמרת ומתנשאת של דמויות, שלא בטוח שמחפשות את ההתנשאות הזו.

אפילו אלמנט הזמן מזכיר מאוד את סרטיו של אנדרסון, כאשר הסרט הוא חסר תקופה, לפחות גלויה לעין ולאוזן וקשה מאוד להבין בדיוק באיזו שנה מתרחשת העלילה או אפילו באיזו תקופה. הרעיון דווקא לא רע וגם אופן הביצוע, אבל הטרחנות שבפנים, בליבת הסרט גמרה אותי ואת אשתי והותירה אותנו מעולפים במהלכם של חלקים משמעותיים מהסרט, כל כך מעייף שאפשר להתעלף.



בשלבים מסוימים של הסרט אפילו הדמויות מנסות לא להציג את עצמן בתור יומרניות ומתנשאות, אבל זה בדיוק מה שהן עושות ומרעיון הקומדיה הרומנטית הקלילה הסרט לוקח תפנית כבדה יותר במעטה של אותו ז'אנר שירצה לגרום לכם להתחבר אליו. הסיפור הוא פשוט מאוד, לכאורה, אבל מכיל בתוכו יותר מדי התפלספויות עבור הז'אנר ועבור הצופים, שהרי מדובר בסרט של פחות משעה וחצי, אך בסופו של דבר הוא מרגיש הרבה הרבה יותר ארוך ממה שרואים על המסך (בייחוד שצריך להחזיר דקות שלמות של הירדמות אחורה והן מרדימות מחדש). ג'ייסון בייטמן דווקא מוצלח למדי, כהרגלו. קומי, עוקצני וחד כבכל סרט שבו הוא משתתף וכמו תמיד החזות המכובדת הראשונית שלו מתבטלת אחרי שהוא עובר למוד מגחיך עצמי ומבטל כל פירור או שמץ של ארשת מכובדת, בעודו משיל כל אלמנט שכזה בהתנהגותו ודיבורו. הפעם הוא מעודן יותר מסרטים נוסח "להרוג את הבוס", אבל עדיין מתחבא תחת חזות רצינית למראה ראשוני ושני עם עליצות ילדותית ושובבית.



אוליביה וויילד, שכבר דיברתי עליה לא פעם ולא פעמיים בתור אחת השחקניות העמוסות ועסוקות בהוליווד עם עוד תפקיד נהדר, יפיפייה אמיתית עם טקסטים מעייפים, שמקשים את הריכוז בתופעת טבע הנדירה הזו, אישה יפה ושחקנית מוכשרת אשר מסובבת את הכל סביבה, מרכז הסצנה והמסמר הלוהט בו מתמקדת המצלמה מרגע שהיא נכנסת אל תוך סיטואציה מסוימת, יופי נדיר ואיכותי, שכמעט קשה לתאר במילים. הולכת לאיבוד בין שלל השורות חסרות הטעם והריח, שהיא נאלצת להקריא ועם זאת הקהל (לפחות בצד הגברי) נאלם לדום ברגע שהיא כובשת את המסך עם העיניים המדהימות והחיוך המהפנט שלה. את הטריו משלים בילי קרודופ המצוין, שמתפקד בתור החוליה הסובלת המקשרת בין שני הכוכבים הראשיים, לטוב ולרע. הוא עושה את עבודתו בחינניות רבה ומבצע תפקיד של איש בוהמה מקומי ללא דופי. הסרט מספר על קונראד, אדם עשיר כקורח שלא נאלץ לעבוד יום בחייו, חיים שכולם היו מאחלים לעצמם, אבל עם כוכבית גדולה מאוד מכיוון שחייו החומריים של קונארד הם כל כך קלים ופשוטים מכיוון, שהוריו לא גידלוהו אלא אנשי השירות במלון השייך להוריו, שהעדיפו לתור בארצות אחרות מאשר להתייחס לבנם, שהפך למן ברוס וויין, יתום עשיר עם הון משפחתי, הולל ורודף שמלות למראית עין רק בלי התרומות וארגוני הנשפים, אותו קונראד מטופל כבר שנים אצל פסיכולוג, שמנסה לנתב את חייו באופן מסוים, מה שדי תוקע אותו על אותה משבצת במשך כעשור. כותב ספר ונמצא בשלב "איסוף נתונים" כבר מזה כמה שנים וחברו היחידי עלי אדמות הוא האיש שהוא הולך לייסר בגלל בחורה.



האישה שנכנסת לחיי השניים היא אשת שיחה מרתקת וחובבת ספרות ויקטוריאנית, מה שמהווה בסיס יצוק לשיחות פורות עם שני שותפיה, אבל היא הולכת ומעדיפה את החבר הקליל יותר והלא מחויב לכלום, כמובן שגם הפן הראוותני והבזבזני של קונראד מקבל דחיפה שלילית ברגע שהוריו נתקעים על אי בודד ומחליטים על פרידה שלהם אחד מהשני ופרידה של קונראד מכל חיי המותרות וההוללות מחוסרי החשיבות והניסיונות להתפרנס באופן עצמי.

מרגע כניסתה של היפיפייה לחיי השניים הם מתחילים במרתון שיחות מתישות, במשולש אינסופי של שיחות אחד על אחד או על שניים, שמטרתו היא, כנראה, לראות מי ייפול שדוד ראשון והתשובה היא שהצופים (לפחות אני ואשתי) הם אלו שייגלו כי כל ספה שהיא היא מזור לשיחות המתישות של השלישייה היפה הזו. כל העלילה מתרחשת במהלך שבוע ארוך ודביק, שבאמת מרגיש עבור הנוכחים בסרט (וגם עבור הצופים בו) כמו הרבה יותר ואותה עלילה, מטורחנת להפליא ועטופה בצלופן מבריק, מותחת את שבעת ימיה כתקופה ארוכה הרבה יותר מאשר אפשר לעכל בקלות.

פיטר גלאנץ הבמאי מנסה ומצליח לעצב סרט אסתטי עם מבנה נאראטיבי מוצלח, אבל התוכן והעומק הבלתי סבירים בעליל לעלילה פשוטה למדי לא עושים את ההתכה הרצויה והרצון הטוב ללכת בדרכיו הטובות של אנדרסון מייצר, בסופו של דבר, סרט טרחני למדי, שמנסה עם כלים איכותיים ועם שחקנים נהדרים, אבל נופל עקב התפלספות יתרה וחסרת שחר.



לזוגות הצעירים והמחפשים קלילות אני קורא להתרחק מהסרט כמו מאש, אולי אחרי הכנה ראויה אפשר בהחלט לנסות ולהתחבר, בעזרת כוסות קפה מהבילים, לתכני הסרט ואפילו לטקסטים הכפויים והעבשים, הכל נראה כל כך מבריק ומצוחצח, אבל הת'כלס...כמו שמיכת פוך עבה וחמימה, שרק מחכה לראות את עיניך נעצמות.