"המסירה": ברוקלין בר

ברגע שהסרט הזה היה זמין לצפייה התרגשתי, הרמתי ציפיות והכל בעיקר בגלל טום הארדי, שהפך להיות משנה למלך, כריסטיאן בייל. סגן ראשון של השחקן, שבעיניי הוא הדבר הכי טוב בהוליווד ושהמסך עולה והארדי יוצא אז זו תמיד סיבה למסיבה. המפגש בין השניים בבאטמן היה, עבורי לפחות, שיא קולנועי והסגן עלה על השריף, שנתן תצוגת משחק בנאלית בתור באטמן, בעוד הארדי מגלם את הארכי נבל, ביין, שלא יכל להתעלות לרמה של לדג'ר המנוח, אבל הוא בהחלט דגדג אותו מבחינת הרמה הגבוהה שהפגין בתור הנוכל האחרון שבאטמן פוגש לפני הפרישה. לכבוד הסרט הנוכחי התאספו כמה שחקנים רציניים להפקה, המוגדרת בז'אנר הפשע והמתח וכל אחד מהם בעל קבלות משל עצמו: הארדי בראש, לצידו גנדולפיני המנוח, שכבר מוכרים לנו מזה זמן מה הרבה סרטים, בהם השתתף ועדיין היד נטויה מהקבר, בכל הנוגע לסרטים שיוצאים אחרי מותו.



נומי ראפס, שהייתה הנערה המקורית עם קעקועי הדרקון (חובה לשלים את הטרילוגייה, עבורי) וזהו תפקידה השני בתור אישה מצולקת פיזית ונפשית (אחרי השכנה ממול של קולין פארל) ומי שמשלים את הקאסט המרשים הוא לא אחר מהבלגי המשובח, מתיאס שואנארטס, הזכור מהסרט המצוין "חלודה ועצם". כולם נמצאים בשכונה צפופה בברוקלין וכולם סובבים סביב הבר השכונתי, שהיה שייך פעם לבן דודו של בוב, גיבור הסרט (הארדי המלנכולי) ובו הוא מברמן, לצד בן דודו (גנדולפיני), שנותר בעלים למראית עין. אולם, מאחורי השניים עומדים מאפיונרים מקומיים שסוחטים את כספי הבר ואף משתמשים במקום בתור לוקיישן להעברת כספים, אחד מיני רבים על מנת לתעתע במשטרה המקומית. לסיפור, נכנסים גם אישה וכלב, אפילו ביחד ובוב הרווק הבודד מוצא את עצמו פתאום עם מה להפסיד בחייו, הכמעט ריקים, ברגע שהעניינים המקומיים מתחילים להסתבך עם שוד של שני דגי רקק וכניסה פורמאלית של האף המשטרתי לעניינים ושל נוכל מקומי לחייו.

הסרט מתנהל באווירה כבדה, קודרת, מסוגרת ומעט דיכאונית, הוא ממשיך כך עד סופו, ברובו, אבל מדי פעם ישנם טוויסטים ואקטים מותחים על מנת לפלפל את העניינים ובשביל לא להוציא את הצופה ממיקוד והחלקים המותחים נעשים בצורה מיומנת ומוקפדת עם שימוש במוזיקה, שוטים ועריכה, שנועדים לשמר את הצופה, שכבר החל בתהליכי הירדמות, בתמונת הסרט. כל כך ציפיתי לסרט הזה וכל כך רציתי לחלוק אותו עם מעריצי או מעריכי הארדי נוספים, שחיכיתי וכססתי ציפורניים ולבסוף, כאשר סוף סוף אחי התפנה לראות איתי, קטענו אותו באמצע והמשכנו רק לאחר כמה ימים, בלי לעצור בנקודה מותחת מסוימת, רק בנקודת ציון שמתחילה לגלגל בעייפות את גלגלי הסרט החורקים ומפזרת מעליהם את שכבות האבק, שהצטברו במשך כמה ימים, עבור צמד האחים הצופים הספציפי הזה.



החלק השני בהחלט הולך בנועזות יתרה, לעומת חלקו הראשון של הסרט והתמונה, שלא כל כך ברורה במהלכו הולכת ומתבהרת, גם אם לא בצורה מלאה, הגיבור מתחיל להוציא צדדים אחרים, ממה שגילה במהלך רוב הסרט והדינמיקה בין הדמויות הראשיות הולכת ומתהדקת. לא הסרט הגדול והמשובח שלו ציפיתי, אבל בהחלט סרט מותח, מעניין ומרתק ומעבר לכך, בעל אלמנטים נואריים, אפלוליים וגיבור מיוסר, שגם מקיים מערכת יחסים לא פשוטה ולא ברורה עם סוג של אישה פאם פאטאלית פלוס כלבלב מתוק, שכמעט וגנב את ההצגה בשלבים רבים של הסרט. הציפיות הגדולות שלי מטום הארדי לא התנפצו לגמרי, מכיוון שהוא העניק לצופים משחק לא רע בכלל, בנאלי למראה ראשוני, אבל אפלולי וקודר, כמו שמתבקש והבליט אישיות שקשה לעמוד עליה או לפצח אותה, בעודו נע ונד, בעיקר בין הרוגע הנפשי לבין פיצוץ לא מבוקר, שמתרחש לבוא. ראפס ושואנארטס מעטרים את המסך ושומרים על מעמדם בתור כוכבים עולים בשמי הוליווד, מקועקעים עמוק על הלוגו ההוליוודי בתור שחקנים לגיטימיים ואף יותר.



שחקנים איכותיים, שדי מתבזבזים בסרט בתפקידים שוליים, אבל שואנארטס עושה עבודה קצת יותר קיצונית בתצוגת המשחק שלו, במסגרת התפקיד. גנדולפיני לא יוסיף את הסרט לרשימת הגדולים כי גם הוא לא יוצא מגדרו והגדרותיו, אבל מבצע את התפקיד כהלכה ומותיר עוד זיכרון נעים בסבב הפרידה הקולנועי שלו.
לא סרט שייחקק לעד, לא סרט ענק ויוצא דופן, אבל סרט מצוין, איכותי וכזה שבוים בקפידה וכהלכה וכמובן שחקנים נהדרים, שמשאירים טעם של עוד.