"גאווה": טאץ' עליז

נושאים טעונים כמו זכויות ההומואים והלסביות היו עניין גדול יותר מלפני שלושים שנה, וכאשר מנסים לחבר את המטען הזה לחבית הנפץ של הכורים הבריטיים המדוכאים ממשטרה של גברת הברזל, מרגרט ת'אצר, אפשר להבין את הפוטנציאל הגלום לסרט מצוין. תוסיפו עוד כמה שחקנים נהדרים, וותיקים וצעירים כאחד, תפזרו בנדיבות מבטא וולשי מענג לליטוף האוזניים ותקבלו פצצת אנרגיה נהדרת, מתוקה ומצחיקה, למרות הנושאים הכבדים שמתנגנים ברקע וכל זה רק בגלל מוזיקת האייטיז הנפלאה שפורצת בכל מקום, על רקע שירי איגוד ומחאה.



ג'ו הוא הומוסקסואל וצעיר, שעדיין חבוי בארון הביתי של אימו ואביו ובשנת 1984 הוא מגלה, כמו בעוד מיליון סרטים אחרים, חברים שיוציאו אותו מהחושך אל האור והאור שלהם, על כל בוהקו, מאוים בכיבוי מכמה וכמה סיבות, מקומות ואנשים חשוכים, בעלי דיעות קדומות. ג'ו מזכיר לי, אישית, את דמותו של הנער הכתב מ"כמעט מפורסמים" הקאלטי, שיוצא עם להקת רוק באוטובוס לסקר אותם ולמד על עצמו דבר או שניים. ג'ו יוצא עם להקת רוק מאוד אלטרנטיבית והוא מעצים את הגילוי האישי שלו וסיפורו האישי מובא בד בבד עם הסיפור המרכזי.

הסיפור המרכזי מציג את הדחויים של פעם, לפני לא מעט מהפכות מיניות, הלה"טבים, שמשנים את סיומת שמם על מנת לאחד מאבק עם כורי הפחם השובתים, אבל האיחוד הזה בין האנשים המשוחררים, כביכול, מבחינה מינית והעדפתם המינית, אל מול כורי הפחם המכווצים וחשוכי הדעות הוא מפגש שקשה לעיכול לצד של העולם הישן יותר. וכך מתחיל לו הסיפור הכי מוכר בעולם של שתי חברות: עולם ישן, אם תרצו לקרוא לו; הכולל זקנים, זקנות, נשים וטף ואה...כמובן כורי פחם שובתים, שמנסים לשמור על גאוותם ותנאי עבודתם אל מול הומואים ולסביות, פתוחים, רעננים ובעלי אנרגיות ומוזיקה בליבם, שמתחילים את המאבק עבור החברה אותה הם מייצגים.



המאבק המשותף, כנגד "האיש", או במקרה זה - האישה, ת'אצ'ר, הוא הגורם המחבר הראשוני והמשך הסרט מציג את החיבור השני, השלישי והרביעי. ואין דרך קלילה יותר לעשות זאת אלא דרך סרט שמתיימר להציג עולם אפור ורציני, עם המון צבע שפורץ לתוכו ואי אפשר לתלוש החוצה את האלמנט הקומי שנכנס דרך אותם זקנות חביבות והומואים עליזים. וכמובן, כאשר הרקע המשני של המפגש, חוץ מהיותו חברי קהילה זו מול השנייה, הוא הרקע של סביבת הטיפוח של שתי הקהילות; העיר הגדולה אל מול כפר הכורים הנידח מ-ווילס, אנשים אפרוריים מול אנשי המסיבות וכמובן כל קלישאה אחרת שאפשר להצמיד לאחת משתי החבורות שמותכות להן יחדיו באותו סרט נהדר.

במשך השנה החולפת כיכב ברנדן גליסון בתור ראש עיירה המנסה לפתות רופא צעיר ב"פיתוי הגדול" והפגיש בין עולם של כפר דייגים לבין עולמו של רופא מהעיר הגדולה והראה, בין היתר, מספר זקנים, זקנות ואנשי עיירה חביבים מנסים לפתות רופא צעיר להישאר בכפרם בשביל להופכו ללגיטימי לקיום, מסיבות כאלו ואחרות (פשוט תראו את הסרט וזהו), בסרט הנוכחי הסיפור קצת דומה וקצת שונה, הפעם האנשים מהעיר הגדולה ונקרא להם, המתקדמים יותר, הם אלו שמנסים להתקבל ולהיכנס אל תוך העולם העיירתי, כלומר, מנסים לזכות בסימפטיה של אותם כורים, על מנת להוות כוח אחד ומאוחד כנגד הממסד ורדיפותיו הפוליטיות, מסיבות אלו או אחרות.



התוצאה, בשני הסרטים; קומית ומלבבת וכמובן שמגיעים רגעי דרמה, שבירה וכל היוצא בזה, אבל אין בכך מאומה על מנת לגרוע מסרט שמבוים ביד אמן, עם פס קול נהדר ושחקנים איכותיים. ביל נהי ואימלדה סטאנטון מייצגים את הדור הוותיק, הכמעט נכחד, אבל המשפיע של העיירה הוולשית החביבה, צד אחד מיריעה קצרה, אך מגוונת, של אותה העיירה, אין צורך להציגם, הם כבר עשו את שלהם בעולם הקולנוע ההוליוודי בכלל והבריטי בפרט, קצת מתחת לשני הוותיקים נמצא דומיניק ווסט, המפליא במבטאו הנהדר ומשחק תפקיד מקסים, שמק'נולטי היה מוחא לו כפיים.

אנדרו סקוט, שחדי העין (כמו אחי למשל) יזהו אותו בתור מוריארטי הנבל מ"שרלוק" בתפקיד קצת צנוע יותר ואחריהם ישנם עוד שני צעירים ומבטיחים בתפקידים הראשיים יותר: ג'ורג' מקיי, שהוא ג'ורג' הצעיר והמאוחסן בארון ובן שנצר (נשמע יהודי, משהו), בתפקיד מארק, המורד הצעיר והאנרגטי בתפקיד לא רע בכלל. בסופו של יום נראה שהרעיון, על כל הזוהר על מול האפרוריות די מוכר וממוצה, למרות שהנושא אותנטי ומבוסס, אבל אולי בשביל להעלות אותו בדרגה היה אפשר לעבור למוד דרמטי ורציני יותר, אבל אי אפשר כנראה לעשות סרט, שמתמקד בחבריי הקהילה ההומו-לסבית ללא צבע ומוזיקה נפלאה, אז מי אנחנו שנלין?



הסרט עומד בכבוד בכל מטרה אפשרית שהציב לעצמו, בין אם מבחינה חזותית הוא נראה כל כך שייך לשנה אחרת, לשנה המקורית שלו ובקטע טוב ממש ובין אם הוא מצליח דרך בימוי מאוזן ומשחק אמין לסמן וי בכל סממן קולנועי שדרוש מסרט דרמה, שלא נופל למלודרמה וגם חומק מהקיטש המובהק. הוא מרגש, מצחיק וסוחט עוד שלל רגשות וכל זאת עם התחושה, הכל כך מוכרת שכבר היינו בסרט הזה פעם, או שאולי לא?