"משחק החיקוי": דרמה נפלאה

כמה שנאה יש בי לסרטים ביוגרפים, הו, כמה. תמיד כשאני מתלונן על הקיטשיות שבהם, הקלישאתיות והחוסר בגרות שבדמויות סובבי אומרים לי, "איך קיטשי? הוא מבוסס על סיפור אמיתי!". אז מסתבר שאין קשר בין השניים. כיום בסרטים אנשים מוצגים בכל דרך בה מתחשק ליוצרים - כפי למשל שוונדולף הוצג ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" כגיבור אשר הציל את חייהם של מאות אנשים והצליח להתעלות על הגזענות שבו, מבלי להציג את האמת המכוערת שמדובר בהומופוב רודף בצע שפשוט הפיץ את התרופה לצרכים כלכליים. אבל זו לא באמת הבעיה, אלא חוסר המורכבות. למשל, המקבילה של "משחק החיקוי" באוסקר הקרוב, "התיאוריה של הכל", הציגה דמות מורכבת ומעניינת, פרופסור סטיבן הוקינג שעסק בחייו בחקירת בריאת העולם וחוקים פיזיקליים שונים, הפך לנכה באופן פתאומי - והסרט כולו ככולו מתעסק בהתמודדות שלו כנכה ולא בדברים החשובים שעשה שבעקבותם הפיקו סרט אודותיו. בנוסף לכל אלו תמיד יש את המוזיקה השמאלצית בסוף, עם הזרקורים על הדמות הראשית וכל ההילולה סביב אדם שבהחלט שווה הערצה מבחינת ההישגים שלו, אבל לא כל אדם מצריך שיעשו עליו סרט.

"משחק החיקוי" מספר את סיפורו של אלן טיורינג, מתמטיקאי גאון אשר הצליח לפצח את סודות האניגמה המסתורית, מכונת המסרים המוצפנת של גרמניה באמצעותה התקיפה והרגה מליוני אנשים במלחמת העולם השנייה. על הדרך נישא לג'ואן קלארק (קיירה נטלי המקסימה), ומנסה להתחבר אל שאר שותפיו לפרוייקט המתוסבך, מה שמורכב מכל דבר כיוון שמדובר באדם מיזנטרופ ושונא אדם בכל מובן אפשרי.



כמה נקודות זכות שהופכות את "משחקי החיקוי" לביוגרפיה המקורית של השנים האחרונות; סוף סוף מדובר בסרט המראה את ההישגים של הפרופסור מבלי להיתפס על הנכות, מחלה, מגבלותנטיות שעצרו אותו מלהגיע לשם! סוף כל סוף סרט אשר מפרט על הדרך בה טיורינג פיצח את האניגמה, ניצל אותה לצורך הניצחון במלחמה, והסרט גם מפרט על הקשיים שבמכונה האכזרית, וכל זה עשוי בצורה מובנת ומעניינת. אם יש אלפי סרטים שהתעסקו יותר מידי במדע וקשקושים, כאן גם האדם הפשוט ביותר יבין מהי האניגמה וכיצד בנו אותה בזכות התסריט המובן והברור שמקפיד לפרט את כל הדרך ולעשות זאת בצורה עניינית. בנוסף, הסרט גם מצליח להיות מורכב בעלילתו, בהסתרת סוכנים שתולים בין כל העסק, ענייני מלחמה ומצפון בבחירותיהן של הבחורים אשר פיצחו את המכונה, ענייני רגשות של טיורינג בין שותפיו וכמובן הסוד והקושי שמנע מטיורינג להיות גדול כפי שרצה.

אם כבר מדברים על עונת הפרסים הנוכחית, "משחק החיקוי" פשוט מנצח את "התיאוריה של הכל" בכל אספקט אפשרי. בנדקיט קומברבץ' פשוט שם את הופעתו של אדי רדמיין בכיס הקטן (עם על ההערכה לתפקידו). הוא מצליח לרגש, להביע הזדהות ולהיות אמין בכל רגע, ולדעתי הוא עוד יהיה אחד מהגדולים ביותר יום אחד. בעוד הרומן בין הוקינג לאשתו היה זול, לא מובן, קיטשי והכימיה בין השחקנים הייתה לא מספקת, הרומן בין טיורינג לקלארק פשוט מקסים ועשוי היטב, בין היתר בגלל השחקנים מאחוריהם, אך בעיקר בגלל המורכבות שברומן, וכאן בא הטוויסט: טיורינג אומנם נישא לקלארק באושר, אך בסתר לבו תמיד היה הומוסקסואל ואהבתו אליה הייתה לא כפי שדמיינה. מה שהופך את כל הסיפור למורכב הרבה יותר מכל ביוגרפיה אפשרית.



"משחק החיקוי" הוא פשוט המועמד הביוגרפי הראוי ביותר שיהיה לאוסקר מזה שנים. ההישגים שלו הם; הסיפור המורכב מהצפוי, הבימוי הקולח והמרגש, השחקנים הנפלאים והמבט הבוגר על הדמויות כולן. ככל שהסיפור מתקדם מבינים את עומקו ומסריו. טיורינג מוצג כאדם מתבודד וחסר רגשות וככל שהסרט מתקדם מבינים את עומקו של העניין וסיבות אלו, ובמקום להציג אותו כ"סתם גאון שעשה דברים בחייו והנטיה המינית שלו עצרה אותו בדרך", הסרט מציג את הסיבות לכך שהוא גאון, הדרך בה התגלה כהומוסקסואל, הרומן המורכב שהיה לו עם אשתו, הדרך בה האדם המינזטרופ והנכה רגשית נפתח לאט לאט ופורש בפנינו את רגשותיו.

לסיכום, אפשר להגיד שעשר הדקות האחרונות הצליחו לעורר בי רגש עז של ממש. יש הרבה סרטים ביוגרפים שאנשים יגדירו כ"חשובים" או כ"מרגשים" או כ"מעוררי מחשבה", סרט זה הוא באמת סרט שיכול להצליח לדעתי לגרום לשינוי. אני מאמין שכל אדם שלא מקבל את השונה, מיושן בדעתיו או הומופוב יצא מהסרט הזה קצת אחרת, עם גישה קצת נאורה לחיים, כי כשמציגים בפניך את סיפור חייו של גאון ומוגבלותו בנוסף ליתרונותיו קשה שלא לחשוב אחרת, והסרט מצליח לעשות את זה בלי קיטש, בלי רצון לסחיטת דמעות, אלא בדרך אמתית ומרתקת. כמו כן, צר לי שסיכום שנת 2014 כך נגמר, כי אין ספק שבמידה והסרט היה יוצא קצת יותר מוקדם בארצנו היה נחשב הסרט לטוב ביותר שיצא בה, בקלות.