"אידה": מרשים ומשמים

זה מתחיל במנזר אפל ומרושע ובו משועבדות מספר נערות אשר מתפללות אל האל עם הנזירות שלהן, נערות תמימות, שתקניות וכנראה די עצובות. כשלאנה, אחת הנערות במנזר נודע שנמצאה דודתה באזור הקרוב, היא הולכת להציל את קשרי המשפחה היחידים שנותרו בעולמה, ואז ללא הקדמות מגלה לה הדודה בעצב רב - היא יהודיה. משפחתה יהודיה, היא נולדה בבית יהודי, ואין לה שום קשר אל המנזר אליו הקדישה את חייה במשך כל כך הרבה שנים. התוצאה הראשונה היא הלם: שמה הוא לא אנה אלא אידה, שם משפחתה הוא לווינשטיין, היא צריכה לחקור עמוק את שורשיה כדי להבין מי היא ומהיכן באה, אבל דמותה של אידה בסרט פשוט שותקת, לא מדברת, נותנת לעיניה הגדולות להביע את מה שהיא חושבת. אני לא פילוסוף, אבל על פי המבט של אידה זה נראה שהיא חושבת על דבר אחד: כלום.

זאת הבעיה של ''אידה'' ; בעיני: הסיפור שלו, בתור סיפור שורשים המתאר את ההבדל הרוחני בין יהדות לנצרות, סיפור שמתפרש על רקע אנטישמיות ושנאה כל כך עזה כשיש נערה שהצליחה להתחמק מהקושי הזה, הוא סיפור מרתק. גם היחסים השונים בין הדודה מלאת התסבוכות אבל חריפה ומלאת המחשבות לבין אידה התמימה והשתקנית יוצרים קונפליקט מעניין. הבעיה היא שהסרט לא עושה עם כל אלו שום דבר. יש כאן בין כל הפוזות האמנותיות והאירופאיות סיפור מרתק על זהותו של אדם לאחר שגילה את זו האמתית, אבל כפי שהסרט מתאמץ להסתיר את מה שאידה חושבת על ידי המבטים הריקניים, כך גם מסתיר את העומק שלו. בהסבר יותר פשוט: הוא פשוט משעמם. הוא לא מתקדם, הוא איטי, הוא זוחל בקצב של חילזון ששבר מחוש ולא טורח לספר את הסיפור שבו יותר מידי.



זה לפעמים מפתיע כמה שסרט יכול להתעלם מהפוטנציאל שבו. הסרט מצולם נהדר ובאסתטיות בלתי ניתנת לתיאור, במיוחד במוגבלות הקיימת בשחור לבן. דודתה של אידה, וואנדה, משוחקת על ידי אגת'ה קולזסה הפולניה, ושחקנית זו פשוט שוברת את כל המניירות שהסרט מנסה להביא אל המסך. בניגוד לכל הדמויות השתקניות והשחקנים הבובתיים, אגת'ה בוחרת להתפרע, לא מבליטה את עצמה דרך מבטים ושתיקות אלא דרך פעולות ודיבורים, וכל סצנה עמה מצליחה איכשהו לשמור על עניין. דמותה הייתה שופטת קומוניסטית בעבר שחוותה המון מקשיים בחייה, מה שהותיר אותה זקנה בודדה ויהודיה שלא מוצאת את ההנאה בחייה אחרי כל האסונות שעברה בתקופת השואה, אם כי לא מורחב לגבי נושא זה בסרט. היא מחפשת עם אידה אחרי הריקושטים האחרונים שנותרו ממשפחתן, אך גם כאן התוצאות לא נעימות. כתוצאה מכך הסיפור האמתי הוא ההשתלבות של אידה בעולמה של וואנדה, ההיחשפות לעולם הפתוח שלא מוגבל על ידי כנסיות ונזירות, העולם שבו מין הוא לא מילה גסה ויין לא שונה ממים, ואידה נמצאת בבעיה: היא רוצה לחיות, אבל הנצרות מונעת ממנה. אבל גילתה שאינה נוצרית; ובכל זאת, גדלה על ערכים אלו. מה אפשר לעשות בסיטואציה זו?



למה בכלל הלכתי אל אידה? זו השאלה ששאלתי את עצמי ביציאה מהקולנוע, כי כנראה גם אני מלא בלבטים כמו הדמויות בסרט. טוב, אולי קצת פחות. בראש ובראשונה אידה נראה כמו סרט מעניין. למרות או בגלל השחור הלבן והשפה הפולנית אפשר למצוא בו משהו מקורי שלא ראינו בקולנוע בשנתיים האחרונות. גם אם נפרוש את העלילה לרבדיה כפי שעשיתי כאן אפשר למצוא בה עומק וחומר למחשבה. עדיין, לא כל מה שנראה באמת כך מתבצע, ובסופו של דבר, בזמן הצפייה, "אידה" הוא פשוט סרט משעמם - המבטים השתקניים, הדמויות החלשות, השוטים הארוכים בשחור לבן, היומרנות והאיטיות שבבימוי שרוצה להעביר המון מסרים בתמונות נטולות התרחשות לא ממש עוזרות לצופה הרנדומלי לשמור על עניין. אבל בכל זאת, יש כאלה שמסוגלים, כאלה שיש להם סבלנות מברזל ואובססיה לסיפורי שואה, יהדות או סתם סרטים אירופיים בשחור לבן. כנראה אני לא מאלה. אתם יודעים מי אתם.