"שבויה": ללכת שבי

סרטו של אטום אגויאן הוקרן בבתי הקולנוע, כנראה בעיתוי לא הכי מוצלח מבחינה עלילתית, כאשר עלילתו מזכירה באופן מסוים את זו של "אסירים" הנהדר משנה שעברה וכמובן, שאם מדברים על "אסירים" אי אפשר שלא לדבר באותה נשימה על "נעלמת" המצוין של דיוויד פינצ'ר וקיבלנו מלחציים עלילתיים בתקופה קצרה למדי.ריאן ריינולדס הוא מת'יו, אדם פשוט למדי שחייו קורסים בגלל רגע אחד של אי זהירות, אבל הסרט יגיע לאותה נקודת ציון אחרי אי אילו חיטוטים בנקודות עבר והווה ובחוסר קוהרנטיות מופגן. ידוע לכולם מי חטף ומי נחטפה, ידוע לכולם גם מה מצב המשפחה בכל שנה נתונה ובכל זאת, הבמאי בוחר לרצד בין תקופות על מנת לתאר באופן א-כרונולוגי את התרחשות מקרה החטיפה ובעיקר את השפעותיה על המשפחה.



ברור לכולנו שהוא ואשתו התפרקו לרסיסים מאז אותו מקרה מצער וגם די ברור מההתחלה כי אשתו רואה בו כמי שיזם את חטיפת בתו ולא מסתירה ממנו את המצב, כמו שנאמר - מפורקים לחתיכות ולא בלשון המעטה, אלא במלוא מובן המילה. לתמונה נכנסים באופן טבעי זוג בלשים יפי מראה ועושים את מיטב ומירב המאמצים למצוא את הבת האובדת ולאחר קצת פחות מחצי שעה מתחיל משחק החתול והעכברים, כאשר אדם אחד נמצא בשליטה כמעט מלאה על מה שקורה והוא מריץ בני אדם כמו עכברים במלכודת ורווה נחת מסיטואציות איומות למשפחות ואנשים במצב סבל ואבל.

לאורך מרבית שלבי הסרט והמשחק החולני, כאמור, ישנה סמכות בלעדית אחת המשחקת בפיונים שהם מרבית הדמויות בסרט, הוא שולט בכל החלקים ומזיז את הכלים לפי רצונו והכל בשביל לספק מאווים דוחים, הסרט מציג וללא גרם של אלימות פיזית או גראפית, את ההידרדרות המוסרית שאנו חווים בפן של הפריצות האינטרנטית והגיוס של נפשות טהורות ותמימות דרך הרשת הרחבה ומעוטת ההגנות. בתור הורה צעיר למדי, הסרט מכניס לחרדות אחרות לגמרי, על גידול ילדים ומאמצים לחנך ולהשקיע בכל פרמטר עבורם, כאשר המאזניים מלאות ויש להורה רק מה להפסיד במצב האופטימלי ביותר. סרט מתסכל ועלילה לא פשוטה ולא ברור, משום מה, למה בחרו מבקרים רבים ומדרגים רבים להעניק ציון כל כך נמוך וביקורות כל כך שליליות ליצירה הנהדרת הזאת, מלבד העובדה שיש סמיכות ודימיון לשני סרטים אחרים שיצאו בתקופה די קצרה ובזה אחר זה.



ריאן ריינולדס מגלם את התפקיד שלו באופן מושלם ופשוט תענוג לחזות בו מתבגר ויוצא מדימויו בתור נער המסיבות לשעבר, מירייל אנוס הפעם לא בלבלה אותי עם ג'סיקה צ'סטיין כי כבר ידעתי להבדיל והפעם התפקיד שלה היה יותר אמוציונאלי ופחות מופרע ופסיכי מהפעם הקודמת שראיתי אותה (בסרט החלול עם ארנולד שוורצנגר), עושה עבודה טובה ואמינה בתור אם מתאבלת, על גבול ההפרעה הנפשית ההולכת ומתפתחת עקב הסבל והצער הנוראי שהיא סובלת.

סקוט ספידמן ורוזריו דוסון המדהימה בתפקידי הבלשים, כאשר השניים מקבלים נתח עסיסי ממהלך הסרט וגם משכנעים בתפקידיהם, בעיקר דוסון, שאני, אישית, מכור ליופייה האקזוטי. ואי אפשר להזכיר את השחקנים הראשיים מבלי לציין את קווין דורנד, שעם שינוי קטן באות הסופית של שם משפחתו היה יכול להיות אחלה שחקן NBA, אבל יצא לו לא רע בתור אחד הנבלים המחליאים ביותר שהיו לאחרונה בקולנוע ההוליוודי. הופעה פשוט מצמררת של פרסונה שאף אחד לא רוצה לדעת שקיימים סיוטים מסוגו, הוא מעווה את פניו בהתאמה לכל סיטואציה ומייצר בכל כך הרבה פעמים הרגשה של אי נוחות בקרב הצופה ונכנס בזינוק מרשים לטופ של השנים האחרונות, בתחום תפקידי הנבלות הקולנועיים המוצלחים שיש.



סיומו של הסרט כמעט וזונח לגמרי את משחקי הזמנים והריצודים התכופים בינהם והופך בנאלי למדי, אבל לא מצליח לטשטש כמעט שעה וחצי של מתח ומעקב עיקש אחרי התנהלותה הקצבית של העלילה, גם אם היא נעשית בשקט יחסי וללא יותר מדי מרדפים ואובר דרמה. "אסירים" היותר דומה בעלילתו היה יותר איכותי מבחינות רבות ולא נפל למלכודות בנאליות כאלו ואחרות, אבל "שבויה" מצא את עצמו צמוד וקצת מאחוריו בכמה פרמטרים.

הבימוי של אגויאן מוקפד, מהשוט הראשון, שמכניס את הצופה ללב העלילה ומיד מתנתק בשביל לספר את הסיפור בכמה מישורים ועד לקראת סיומו של הסרט הוא מצליח לשמור על ייחודיות מסוימת על פני סרטים אחרים מסוגו. בסופו של דבר, מבחינה אישית, התקזזו הציפיות שלי לסרט ברמה גבוהה מאוד אל מול הכתישות הביקורתיות והמדרגיות לכדי סרט מצוין שעומד ממש על גבול הקצת מעבר למצוינות וכניסה למועדון אקסקלוסיבי יותר, אבל גם בפן הזה אין תלונות ומדובר בסרט שמחזיק את הצופים מתוחים עד לרגע האחרון, מכיל סצנות נהדרות ומשחק משובח ובהחלט נכנס לקטגוריה מחמיאה בהחלט אל בין סרטי המתח היותר טובים של השנה.