"אולי בכל זאת": ידידים מתוסכלים

דניאל רדקליף פותח את הסרט בסצנה על גג בית אחותו, בעודו מאזין להודעה מהאקסית שלו, בפעם המי יודע כמה, הוא נראה מיואש מחייו ומוכן לקפוץ ולסגור את הסרט בטרם התחלתו, אבל משם, כנראה, יש רק לאן לצמוח ולהתפתח, כך לפחות הוא חושב. ומהנקודה הזאת הסרט צועד למרגלות שטיח פרוותי ונעים, ששימש כקרקע פורייה לעוד עשרות סרטי קומדיה רומנטיים ופריכים, כמו הקומדיה הנוכחית. אפשר לקרוא לסרט "רק ידידים" או בכל שם אחר שיסמן גבר קצת חנון ומיואש מקשרים עם נשים, הפוגש מישהי שתגרום לו, בעיקר לאשכים נפוחים, אבל הסרט הנוכחי מעז לצעוד באותם השבילים, לא נבהל ומנסה לעשות את זה בסגנון ובדרך שלו והאמת מצליח באופן לא רע, למרות הרגשת המחזור המאוסה.



נקודה ראשונה שראויה לציון היא עצם השימוש במבטא הבריטי המצוחצח של רדקליף בשביל להוסיף מימד קומי קצת אחר ושונה לקיטש ההוליוודי הרגיל ומעבר לכך גם הכוכבת שלצידו, זואי קאזאן (שום קשר, שראיתי וקישרתי, לבמאי הגדול), שלא נראית כמו כל בחורה בסרטים מהסוג הזה; היא לא הכי יפה, בעלת אף עגול, מוארך ומוזר ועיניים, המחפות וגורמות לשקוע ולבהות בהן לא מעט זמן, אבל עדיין יש בה משהו שסותר את הכוסית הרגילה בסרטי התאהבות רומנטיים. השניים מתיידדים במסיבה של חבר משותף ומשם הדרך לידידות ולרצון לעבור הלאה קצרה למדי, אבל צ'אנטרי (איזה שם מוזר ומקסים) מבהירה במהרה שהיא לא פנויה רגשית לשום דבר מעבר לידידות ומסמנת את הקו עם חבר, מזה זמן רב (ראפה ספול, כן בן של... טימוטי ספול הנהדר).



העניין של החבר לא מפריע לוואלאס (לפחות בתחילה), שבור הלב וחסר הרצון בקשר רציני נוסף והם הופכים להיות אחלה חברים עד ש... וזה יגיע מתי שהוא וגם שם הסרט רומז לנו בעיקשות על כך, אז למה בכלל לראות דבר שכזה, אם הכרנו עוד מיליון וחצי גרסאות לקומדיה הרומנטית המצוצה, הקיטשית והמעייפת הרגילה. התשובה טמונה, קודם כל בראש ובראשונה, בגלל השחקנים, בגדול ובגלל הכימיה והבדיחות הממוחזרות, אמנם, אבל בסטייל שלהם. רדקליף ממשיך לקלף עוד ועוד שכבות "פוטר" ממנו ומציג לראווה עכוז חלק וריבועי בטן מרשימים ביותר ופשוט מקסים בתפקיד הרומנטי עם אותו השארם הפוטרי בעל המבטא המעודן, רק עם עודף סארקאזם, אשר ממלא את הסרט ברעננות ובבדיחות שנראות רדודות, אבל בעלות קסם בריטי.



זואי קאזאן, שלא ניחנה ביופי יוצא דופן, מדגימה לכל הצופים בסרט איך מתאהבים, בתהליך ממושך, במישהי שהיא לא קליל השלמות והיופי וכיצד הזמן הוא מרכיב חשוב ביצירת פיצוץ חיובי מעודף כימיה. אדם דרייבר החביב, מגלם את המקשר בין השניים, בצורה לא רעה בכלל ובתפקיד הקומי הקיצוני יותר וצוות השחקנים שמקיף את השניים עושה עבודת רקע נהדרת, במתן עצות לחיבור בין השניים, מעבר לידידות וביצירת סיטואציות מביכות ומגוחכות, שמקלילות עוד את הנושא הרומנטי הקליל ממילא. הסרט ממש לא מגיע ללמד אותנו דבר או שניים חדשים על אהבה, שלא ידענו לפני כן לבד, או בעזרתה האדיבה של הוליווד, אבל הוא בהחלט מקסים וממצה את הפוטנציאל השחוק שבו, עד לשנייה האחרונה והצפויה למדי.



הסרט נוגע בנושאים משפחתיים, בזעיר אנפין, כמו גם בשמירה על קשר מרחוק בין אהובים, אבל לא מצליח להרחיב עליהם יותר מדי, מעבר לרעיון המרכזי של הסרט. הומור קצת שונה ממה שמובא בדרך כלל ועטוף, כאמור, בנגיעות בריטיות מלוטשות אשר מטשטשות בדיחות קקי, פיפי, שהיו מרחיקות את מרבית הצופים מהסרט. זהו סרט קלאסי לזוגות צעירים וגם כאלו שכבר פחות, מיוחד לקהל צופים ידוע, שגם יודע לאן הוא נכנס ולא משאיר מקום להפתעות מיותרות, אבל עם כל הקיטש והעובדה שהוא בדיוק מה שציפיתם לו, הוא עדיין מצליח להקסים ולגרום להנאה מרובה.