"המקור": לעיניך בלבד

הניסיונות לפענח את עולם הדת והאמונה העיוורת באלוהים, בגלגול נשמות וכל הנובע מכך הוא עניין מרתק שאפשר לדון בו במשך שעות רבות ואי אפשר להגיע להכרעות, גם אם מנסים חזק. את המשימה המאוד קשה הזאת לוקח על עצמו הבמאי, מייק קהיל והוא בהחלט בוחר בנושא לא פשוט ושאפתני למדי על מנת לצעוד, בבטחה רבה, אל עבר סרטו השני במסדרונות ההוליוודיים התובעניים. הבמאי הצעיר והמבטיח פותח את הסרט באקספוזיציה קצרה ו-וויס אובר של גיבור הסרט על עצמו ואמונותיו במעומעם, הוא מכניס את הצופה לעניין באופן מיידי ולתימה המרכזית של הסרט, העיניים, שאומרים שהן הפתח לנשמתו של הבן אדם. משם הכל יתגלגל אל עבר הכיוונים, שאותם ינסה קהיל לכוון את צופיו, בלי ניסיונות הטייה לצד זה או אחר.



מעבר לעיסוק האובססיבי בעיניים, מצידו של הגיבור הראשי, ישנה השקפה ריאליסטית של כיצד הוא רואה את החיים ואת האמונות. הגיבור מחובר לקרקע, ללוגיקה, לרציונאל והכל מגובה בתחום עיסוקו כמדען ודרך שיטת העבודה שלו ובעיקר כאשר הוא מתייחס לתפיסת עולמו. אין אצלו מקריות ואין אצלו מקום להתערבות שמיימית. הסתירה המרכזית של אמונותיו נבחנת בתחילת הסרט, כאשר רצף אירועים שנראה רנדומלי למדי מפגיש אותו עם אישה יפיפייה שאת פניה הוא אינו לראות בבהירות ושוב הוא מזהה אותה לפי העיניים ולפי ערימת רמזים, שקשה לקרוא להם לוגיים.

היפיפייה, שאליה הוא חובר מציגה לו עולם ומלואו של רוחניות ואורך חיים הכי אנטי מדעי שבן אנוש יכול להכיר או להכיל. בנקודת החיבור והמפגש שלהם נוצרים לא מעט דיונים על אורך החיים הכל כך שונה של שני הצדדים, כאשר הלוגי והמדעי נוטה יותר לסדר ומנסה להפיל את הכל למקומו ואילו אורך החיים הרוחני קליל ונעדר כל מחויבות, למרות שהמשך הסרט, הלוקח למקומות קצת יותר דתיים ורציניים לא מתקבע בעמדה ההיפית הראשונית של הרוחניות.



עולם מלא מוצג לצופה ובצורה לא פחות מפנטסטית, מערכות יחסים המושפעות מאורך החיים ומדגימות כיצד ניגודים נמשכים ומשלימים זה את זה וכיצד ההפך הוא, לעיתים גם נכון. קשה לנדב הרבה פרטים על הסרט מבלי לגרום חדירה עמוקה אל תוך נבכי העלילה, אבל אי אפשר להתעלם מהצדדים האמוצינואליים, שהסרט שואב החוצה מצופיו, בעיקר על רקע בלילת מערכות היחסים המוצגות בסרט וההשתלשלויות העלילתיות בפן המשפחתי וגם בבחינות האירועים הדרמטיים העמוסים שיש לסרט הזה להציע.

הסרט בא במידה מסוימת לעמת בין הבורא העליון, האחראי על בריאת העולם (לפי תיאוריות מרובות וכל דת אפשרית) לבין שליחיו, עלי אדמות, בני האדם שמשחקים את המשחק שלו, במקום מסוים ומנסים לקבוע תקדימים ולהעניק ראייה ליצורים פשוטים, שאינם מסוגלים לראות ושני המדענים הראשיים, המנסים לברוא, מצליחים לגעת בפסגות שמימיות המפתחות אצלהם ביטחון, שקשה לערער. עד שלב מסוים, שלב שבו הם יצטרכו לזנוח את כל מה שהם מאמינים בו וללכת אחרי הרגשות, להתנתק מהלוגיקה והרציונאל ופשוט לשחרר. הסרט מדגים במידה צפויה וברורה למדי את כל אותם הדברים, אבל הוא עושה זאת בחן וברגש רב. העולמות ההפוכים כל כך ההתנגשות והמשיכה שיש להם זה אל זה והתלות של כל עולם בשני מודגם באופן פשוט מקסים דרך בני אדם פשוטים, שמייצגים את אותם העולמות.



מייקל פיט, שכבר כיכב והיה משכנע ב"משחקי שעשוע", תופס את התפקיד הראשי ועושה זאת בצורה נפלאה, מוביל את הקאסט האלמוני, יחסית, בצורה מרשימה למדי ונותן הופעה משכנעת בתור המדען הספקן בכל מה שנוגע לגבי עולם הרוח והדת, ואילו מראה דבקות ואמונה בעולם המדע וההוכחות החד משמעיות ועובר תהליך לא פשוט דרך שני קשרים משמעותיים בחייו, הופעה פשוט מצוינת ומעוררת כבוד.

שתי הדמויות הנשיות הראשיות מציגות עולמות שונים לחלוטין ומושכות את הגיבור, שלא באמת חצוי באמצע לשני כיוונים; הלוגי והרציונאלי אל מול הרוחני, הנפשי והדתי. שתיהן מגולמות על ידי שחקניות נהדרות ויפיפיות, כאשר האחת מהן כבר גילמה את הדמות הראשית בסרטו הראשון של קהיל, "ארץ אחרת" (שטרם ראיתי, אבל הוא בהחלט נכנס לראש רשימת הצפייה) והיא שחקנית צעירה ומבטיחה בשם בריט מרלינג והיא מגלמת את המדענית שלצידו, בעלת ראיית העולם הלוגית, אבל כזאת שגם מערבת תשוקות, רגשות ותקוות, אפשר לקרוא לה נפש תאומה של הגיבור, אבל בתור דמות מהמגדר הנשי, היא מכניסה עומק רגשי ונפח מעובה לדמותו של הגיבור הראשי.



האישה השנייה בסרט ובעלת השם המורכב, אסטריד ברג'ס-פריסבי, בעלת היופי הנדיר והייחודי, מגלמת את ציפור הדרור של הסרט, משולה לילדה קטנה וחסרת אחריות וגם נוהגת ככה בשלבים רבים של הסרט, היא הנועזת וגם מופשטת ומתנהגת כרוח חופשיה ומיטב הסצנות הנועזות של הסרט הן בכיכובה, בכל כיוון קיצוני: בין אם באקטים וסצנות מלודרמטיות ובין אם בסצנות מיניות וכדומה.



לא יכול לומר שישנה הפתעה מתכני הסרט ודרך הטיפול בחזית הפתוחה תמידית בין המדע לבין הדת, אבל התלות של השניים זה בזה ואי היכולת לנתק, עם הרצון של כל צד להוכיח את עליונותו על השני, מתבטאת בצורה מרשימה בסרט, הן באופן הוויזואלי והן בסיפור המרתק, שנראה לעיתים תלוש בחלקיו, אבל השלם שלו הוא כל כך נהדר וכל כך מרתק, מרגש ומקסים, שאי אפשר שלא להעריך את הצוות ולהנות מהתוצר, שהם מספקים לצופים.