"ההוביט: קרב חמשת הצבאות": אסקפיזם טהור

הוא לא ציפה לזה, אני מניח. גם אנחנו לא ציפינו לזה. כשפיטר ג'קסון הודיע על יצירת ההוביט בשנת 2010 (פחות או יותר), המעריצים השרופים של שר הטבעות החלו לצלצל יום יום לקופות הקולנוע בכדי לדעת מתי יהיה באפשרותם להזמין כרטיס. זה מובן מאליו - טרילוגיית "שר הטבעות", בעיקר השלישי שבה, היא יצירת מופת. לא היו סרטים כאלה לפניה, ולמען האמת (כפי שאנו רואים) לא יהיו כאלה גם אחריה. פיטר ג'קסון רענן את הקולנוע עם יצירת עולם ומלואו של הוביטים, אורקים, אלפים וטבעות קסמים. אבל ציפינו. ציפינו שג'קסון יתעלה מעל עצמו ויצור סרטים טובים יותר, מפתיעים יותר ומושקעים יותר. "ההוביט", הסדרה כולה היא סדרה מלאת בעיות, מרוחה, עם עלילה צולעת ודמויות ראשיות מבולבלות שמתחלפות כל סרט, ובכל זאת, עבור מי שחובב פנטזיה, חובב הרפתקאות וחובב הארץ התיכונה, מדובר פשוט במוצר נוסטלגי מקסים ומצמרר שפשוט עושה טוב על הלב.

עבור מי שלא צפה בראשון ובשני אין ממש טעם לצפות בסרט זה, אבל עבור מי שכן תמצית העלילה יהיה כזה - הגמדים הצליחו להגיע אחרי מסע ארוך (כל כך ארוך) אל ההר והממלכה השייכת להם, אך היה שם דרקון. הדרקון, בבחירה מטומטמת להפליא, בוחר לא להרוג את הגמדים בסופו של דבר, אלא להשמיד את עיר האגם, העיר בה הגמדים עברו בסרט הקודם בדרך לדרקון מבלי שעצרו בעדם. זה היה יכול להיות סיפור נפלא לסרטים אלו (שכולם התחילו והסתבכו בגלל עלילת הדרקון), אבל את הסיפור הזה ג'קסון סוגר ב10 דקות הראשונות של הסרט. הדרקון הולך ומנסה להשמיד את עיר האגם, מן הסתם הוא מת, ואז העניינים מסתבכים. שוב. מסתבר שאותה המחלה שהייתה לסבא של ת'ורין, ההתמכרות אל הזהב והאבן הטובה "הארקינסטון" ;, עברה אליו בתורשה, ומרגע בו נפגש עם הזהב והעושר של אביו לא מוכן להיפרד ממנו. אנשי עיר האגם רוצים מחצית הזהב עקב ההרס שהיה להם בעקבותיו, האלפים רוצים שרשרת יוקרתית הנמצאת בארמון כי החמדנות לא מונעת מהם, והאורקים סתם רוצים לעשות רע, כי הם אורקים. אבל גמדי ההר וחבורתו של ת'ורין לא תסכים. התוצאה היא קרב עצום ועוצר נשימה בין חמישה צבאות שכמותו לא ראיתם, כנראה, מאז "שיבת המלך" ב2003.



אז אם לא הבנתם מאלף הפעם שציינתי את זה, אציין זאת שוב - "שר הטבעות" זה לא. בעוד שר הטבעות עקב באופן שיטתי ומעניין אודות פרודו, דמות גבריתנשית מאוד בכיינית ולא ממש כריזמטית (אך לפחות אחידה ועם אג'נדה) הסרטים הללו משנים בכל סרט דמות ראשית - בסרט הראשון זה היה סיפורו של בילבו ההוביט השוטה והעקשן שנהפך לגיבור, בסרט השני זה היה ת'ורין אוקנשילד שלוקה במנהיגות יתר לא כריזמטית בעליל, ובסרט השלישי זה לגולאס (אורלנדו בלום)? או ת'ורין? או בילבו? כרגיל, לא ברור מי מספר את הסיפור, ואחרי מי אנו עוקבים. גם האופי של הסרטים השתנה; בסרט הראשון זה היה סרט ילדים שטותי אך מקסים, מלא במפלצות אך גם מלא בתקווה, ובסרט השני זה נהפך להיות פנטזיה בוגרת ואפלה, ובסרט השלישי זה מעין סרט אקשן אפוקליפטי שפונה לשני היעדים. השחקנים מרטין פרימן הנהדר מפארגו בתפקיד ההוביט או ריצ'ארד ארמיטייג' בתפקיד ת'ורין נהדרים, רק חבל שאנחנו לא יודעים של מי הסיפור הזה, מי הבחור שעובר שינוי, ועבור מי אנחנו צריכים להביע הזדהות. כנראה שלכולם.

אם המסיבה המבולגנת הזו לא הספיקה לכם, הנה עוד: כפי שכבר שמעתם בטח עשרות פעמים, מדובר בספר שאורכו 200 עמודים שמשתרע על שלושה סרטים שאורכם כשלוש שעות כל אחד. אם מחלקים עלילה קצרה לשלוש סרטים ארוכים, מן הסתם יצא שבאף סרט אין ממש עלילה, וזה מה שקרה. בסרט הראשון זו הייתה הפתיחה למסע השיבה לממלכה שנשלטה על ידי הדרקון, בסרט השני זה היה המסע אקשן בדרך להרוג את הדרקון, ובסרט השלישי בקושי מתייחסים לדרקון. זה מטורף: כל הסרטים עוסקים בדרקון, ובסוף מתברר שאת ג'קסון זה אפילו לא מעניין: לא אכפת לו מסיפורים, התחלות וסופים, לא אכפת לו שבאנו רק בשביל לראות את מות הדרקון, אכפת לו רק מזה שנשהה בארץ התיכונה, בקרבות הענק ובנופי ניו זילנד (או האלו הממוחשבים) והסיבה לכך לא ממש משנה לו. הסרטים האלו הם האווירה, התפאורה, החיות והיצורים, כל השאר מעניינים, אבל לג'קסון הם לא ממש משנים.



גם אם יש סיבות שלא, את המלחמה בסרט הזה אם אתם חובבי פנטזיה מושבעים אסור להפסיד. מדובר בקרב כל כך אפי שחובה לראות על המסך הגדול, הפילים המדהימים שהיו בשיבת המלך מתחלפים באורקים עצומים, כל הצבאות נראים כל כך יפה בהשתלבות בניהם ביחד כך שאי אפשר להסיט את העיניים לשניה אחת מהמסך. אבל אז פיטר ג'קסון מוכיח שוב שלא אכפת לו מעלילה כשלא סוגר גם את זאת: אחרי שכל המלחמה נגמרה, אף צד לא קיבל את התמורה שבגללה בכלל יצא להלחם, דמויות מתות או נאבדות שלאף אחד אין מושג מה גורלן, סרומון הולך לצידה גורלית, ועוד המון דברים שפשוט נסגרים ללא שום התרה - בעוד ב"שיבת המלך" הסוף היה ארוך מידי, מוגזם ולא נגמר, כאן הסוף קצר מידי, קטוע ולא מוסבר. רק מראה עוד פעם כמה שבכלל לא אכפת לאף אחד מהסיפור בסרטים האלו, רק מהאקשן ומהארץ התיכונה, ואלו גם הסיבות שאתם חזרתם לצפות בסרטים האלו.

אז מה כן טוב בהוביט החדש, ולמה שווה לראות לקנות כרטיס? כי זה כיף. פיטר ג'קסון מאוהב בארץ התיכונה ומנסה למצוא כל סיבה כדי להישאר בה כמה שיותר זמן, וגם אם יש בסרט 90 אחוז של אפקטי מחשב גדולים ומרהיבים, עדיין, הקטעים הקטנים לקראת הסוף בארץ התיכונה הזכירו לי מהי פנטזיה, ולמה אני אוהב אותה. האהבה שלי לסרטי שר הטבעות (או פנטזיה בכללי) התחילה מתוך הרצון הזה להיעלם, לברוח, להתנתק מהעולם ולהיכנס לעולם אחר, ובעבור זה חברי נוצר הקולנוע: אקספיזם. לא אכפת לי אם הסרטים הללו מרוחים, חסרי עלילה או גרועים, מבחינתי השהייה בארץ התיכונה רק עושה לי טוב, וגם אם זה לא שר הטבעות, הרגע ההוא בו גנדלף מעשן מקטרת ברגעים האחרונים פשוט עשה לי טוב על הלב, מעין הרגשה טובה שהזכירה לי חלומות גדולים מהימים בהם גיליתי את הקולנוע, וזה דבר שלא חוויתי הרבה זמן. כמובן שהיה עדיף שההוביט יהיה סרט אחד ארוך ומתומצת של הסיפור כולו והיה אז יכול להיות יצירת מופת שווה או גדולה ל"שר הטבעות", אבל זה לא - ואני, למרות הכל, פשוט סולח, כי גם אם היה יכול להיות יותר טוב, עדיין כיף לי לחזור לארץ התיכונה. לצערי זו הפעם האחרונה שלנו שם. להתראות ג'קסון, להתראות טולקין, נתגעגע.