"השקר הטוב": שקר שחור

הייתה פעם קומדיה עם אדי מרפי, "מלך בניו יורק", שהראתה בצורה קומית למדי את המפגש של פליט אפריקאי עם העולם והתרבות המערבית, אפשר היה להיזכר בו לא מעט גם כאשר הסיטואציות של סרט שמתחיל ברצינות תהומית וגראפית נכנס למקומות הקומיים והקלילים האלו, של מפגש תרבות ישנה למדי עם תרבות מודרנית ועוד עם הקפיטליזם האמריקאי. אחי אמר במהלך הסרט שנראה כאילו הטיסו אותם חמישים שנה ומעלה בזמן מיעד אחד (קניה) ליעדים החדשים (ארצות הברית של אמריקה) וצדק בכל מילה והערכה, נראה שאת רביעיית הפליטים האפריקאיים שלחו במכונת זמן והפגישה שלהם עם תרבות חדשה הייתה מלווה בהלם תרבותי קומי קליל ולא בחבלי קליטה בלתי אפשריים לגישור.



הרי עבור ילדים שישנו בחול המדבר, על כל החיות הפראיות שבו (ולא רק חיות הבר, אלא גם בני האדם האכזריים ששוטטו שם), לעבור לדירה מצומקת שאיננה בדרום תל אביב, אלא במלונית זולה הוא מעבר בבחינת שדרוג תנאים ושיפורם ונקודת המבט שלהם כבר שונה מאנשים שמתחילים עם רקע אחר משלהם. עצרתי לרגע לחשוב במהלך הסרט על ההבדלים שבהתייחסות לפליטים מסודאן שם ולבין הפליטים שכאן, שמסתננים ארצה וללא אשרות שהייה, שם הם מוטסים במיוחד בשביל לקבל צ'אנס וגם אם בשביל למרק את מצפונה של המדינה המטיסה, זהו כבר הבדל מבחינת גישה ויחס ראשוני עבור השוהים החדשים. אי אפשר לומר שהם זוכים להקלות עודפות ותנאים משופרים בגלל שהועלו, החל מדריכתם בארץ ההזדמנויות והחופש הם הופכים להיות משועבדים לביורוקרטיה האכזרית ולא משתחררים ממנה אלא רק בזכות טוב ליבם של אנשים אחרים או וויתורים מרחיקי לכת שהם מוכנים לעשות.



הסרט מתחיל בנקודת האמצע שלו ומיד חוזר לעבר, לשחזור והסברים מקיפים על מקורותיהם של הילדים האבודים (כך ייקראו בהמשך ולעד בארה"ב), הכפר בו הם חיים נמצא תחת מתקפה אכזרית והם יוצאים, בגפם, למסע ארוך, מתיש, מפרך ובעיקר תובעני לכיוון מדינה שתיתן להם צ'אנס להיקלט ולחיות חיי מינימום של מינימום. הם מצטמצמים במהלך המסע ונתקלים בכל הקשיים שהטבע יכול להעמיס עליהם וגם מעבר לכך, כאשר צריכים להתמודד עם חיות אנושיות, שהן הרבה יותר גרועות מחיות הבר והרבה פחות סלחניות. החצי שעה הראשונה של הסרט היא לא פחות מאותנטית וגם אם היא חוטאת בהחדרה לא דרושה של השפה האנגלית איפה שלא צריך, היא מציגה את הגיבורים האמיתיים של הסרט ואת המסע המפרך שעברו, בלי להתייפייף ובלי לעגל פינות. המסע הקשה מוטח בפניו של הצופה ובשפת המקור, ברובו. גופות נערמות בנהר, חיים צעירים שנקטפים והתמודדות והישרדות כנגד כל אותן הסכנות. נהדר, ריאליסטי ולא מתפשר.



קטע מעבר של מחנה פליטים על מנת לרכך את המעבר החד לאמריקה ולז'אנר הרבה יותר קליל וקומי, שכמובן מהול בהמון דרמה וחמלה אנושית, אבל עדיין לא משתווה לחלקו הראשון של הסרט. הפליטים החביבים משילים מעליהם את צרותיה של אפריקה, לובשים סינר עבודה ומקבלים עליהם משימות צווארון כחול אמריקאיות לחלוטין. בין אם עבודה בסופר ולמידת שמות המוצרים הבלתי נגמרים, ספיגת בדיחות קרש מקומיות ועד עבודה במפעל להרכבת ברזים והיטמעות מסוימת בתרבות הזרקנית המקומית, כל אותם שלבים בטשטוש הזהות המקורית מנסים להתלבש על שלושת האחים, שכל אחד מהם סופג את הטשטוש בצורה שונה.

שלושת האחים העולים הם תוצר לוואי של חיי ייאוש וכולם מלאי תקווה ורצון להצליח, כולם מכירים דרך חיים אחת - דרך הג'ונגל וההיררכיה הפטריארכלית היא היחידה המוכרת במשפחותיהם וכך מפגש עם רווקה הוללת (יחסית) אמריקאית, שאוהבת לשתות וחיה לבד מוליד אינספור מצבים נחמדים ומעלי גיחוך. ריס ווית'רספון נכנסת לתפקיד האמריקאית הקצת פחות מצויה, בעלת הלב ההולך ומתרחב והרצון לעזור עם הזמן וההיכרות עם המהגרים האפריקאיים ועושה זאת בהצלחה מירבית ובמסגרת תפקידה עוזרת להצביע בפעם המי יודע כמה על חוליי הביורוקרטיה האמריקאית ובכלל, כאשר עם כל הרצון הטוב והעלאת המהגרים לארצות הברית הם עדיין נתקלים בחומה בצורה וחסרת רגשות, שמסתכלת על טפסים ולא על אנשים.



הסיפור הוא מתקתק ומרגש, מכיל את כל השמאל המצופה מסרט שמנסה לחדור ללב, אחרי שחדר לכליות במהלך חצי שעה של ריאליזם. לצערי הרב אחרי אותה חצי שעה של רצינות תהומית קשה להצביע על משהו שיכול להיות מוגדר פורץ גבולות ועוכר שלווה, מכיוון שהסיפור נלקח לכל אותם מחוזות בנאליים ומצביע על הרבה דברים שידענו ובצורה, יחסית, מחממת לב. מפגש עם מכונת הביורוקרטיה המשומנת וקרה כקרח, על כל פועליה, שבאמת מנסים ולא ממש מספיק, צפייה במנהל סופר שמעדיף לזרוק מזון בר אכילה מאשר לתרום אותו לעניים ומפגש עם מספר אנשים שכן מוכנים לעזור ולעשות בשביל האחר, הכל כבר ראינו וחזינו, אבל המפגש של הצופים עם שלישייה מקסימה, שלכל אחד הזהות שלו והתהליך הדי צפוי שהוא עובר בארצות הברית, במדינה הקולטת החדשה, עדיין לא יכול להשאיר את הצופים אדישים. הסיפור מקסים ועבודת הבימוי בסך הכל מחזיקה ובעזרת משחק מצוין של כוכבי הסרט הדי אלמוניים (מלבד ווית'רספון) לא משאיר הרבה מקום לטעויות – זה סרט מצוין שכדאי לראות, אבל כמובן לקחת בערבון מוגבל, תחת אזהרת "הולך ונהיה עדין וספוגי".