"הקופסונים": חיים בתוך קופסא

אולפני לייקה הם היוצרים של סרטי עצירת התנועה (סטופ-מושן) של סרטי "קורליין" ו-"פאראנורמן&quo t;, הנהדרים והייחודיים למדי, הם משתמשים בבובות ומזיזים את אותן בובות מרחקים זעירים (מילימטרים) בכל תמונה, כאשר צילום כל תמונה מתבצע בהפרדה מקודמתה ומזאת הבאה אחריה.



האנימציה הזאת ייחודית ואולי הבובות לא נראות הכי נקיות ומלוטשות וכמובן, שזאת כוונת בונה ויוצר הבובות, לגרום לדמויותיו להיראות מגוחכות וגרוטסקיות ומשם גם מתפתחת עלילת הסרט באותו הקו המוקצן, כאשר עיר בשם צ'יזברידג' היא מקום מגוריהם של תושבים, שנראה שחיים בסביבות קו העוני, אבל על זאת לא מתעכבים כל כך יוצרי הסרט, הם מתעכבים יותר על התושבים שחיים תחת האדמה וחודרים הביתה דרך הביוב, אך יוצאים לסיבוב קניות, או יותר נכון איסוף אשפה, אחרי שכולם הולכים לישון.

החברים החביבים הללו נקראים "הקופסונים" והם אכן טרולים קטנים, חמודים, מפוחדים ומכוערים עד בלי די. הם אספנים של מכניקות קטנות, עדינות וקצת יותר גדולות והם אוהבים לתקן וליצור דברים מכל מה שהם מוצאים בזבל וראוי מבט נוסף והתעכבות לשם תיקון ובנייה מחדש. הסרט נפתח באקספוזיציה קצרה, שתציג את אויבם של הקופסונים ואת המעשה בו הוא יאשים אותם, כמו כן הוא ייפגש עם ראש המועצה העירונית, על מנת לקבל ממנו אישור לצוד את כל הקופסונים עד האחרון שבהם וישכנע אותו בזכות העובדה שיאיים על הדבר שראש המועצה אוהב הכי הרבה, גבינה. התיישבתי לראות עם בני הבכור, בן השנתים, בידיעה שיש מצב שזה פחות יתאים בשבילו וכמובן שהוא נהנה ואני הפסקתי אותו אחרי כרבע שעה, שראיתי שהסרט עשוי להציג מראות שהוא עדיין לא חייב לראות בטלוויזיה.. כנראה שסרט הבכורה המשותף שלנו יידחה לגיל מבוגר יותר.



הסרט התמים, לכאורה, ממשיך בליין האמיץ של אולפני לייקה ולא בוחל בהצגת תכנים, שלא באמת מתאימים לכל גיל ובטח שלא לילדים עדינים במיוחד, יש לנו מגוון תולעים וחרקים שמשמשים למאכל הקופסונים וארצ'יבלד סנאצ'ר הרשע, שנראה כאילו נלקח מסרט אימה גרוטסקי במיוחד, עם מבנה גוף לא אחיד, שיניים שזקוקות לניתוח הסרה והרכבה מחדש ושלל מחוות מפחידות כמו דיבור ארוך, רגישות למוצרי חלב והתנפחות מוגזמת במגע עם סימן ההיכר האליטיסטי של הסרט - גבינה.

הסרט מדבר על הבדלי מעמדות וגזעים ומחלק את מקומות המגורים לפי מעמדות, כאשר את הביוב מאכלסים הרדופים, הלבושים קופסאות ונקראים לפי שמות המאכלים שאיכלסו הקופסאות שלהם - הקופסונים, שאר אנשי העיר חיים בגבעה ההולכת ועולה למעלה, אל עבר ביתו של יושב ראש המועצה, שכמובן לא מתעניין בשום דבר, זולת עצמו, גבינותיו האהובות ועריכת מסיבות מפוארות וראוותניות עבור גבינותיו המגוונות. גם כאשר ביתו משוועת ליחס ממנו הוא מבטל אותה בהינף יד וחושף מערכת יחסים מקולקלת של אב מזניח, הסרט הזעיר והמצויר הזה מדבר על כל כך הרבה נושאים רציניים ועושה זאת בחינניות מרובה ואי אפשר שלא להתאהב בדמויותיו החביבות ולתעב את אלו שהוא דורש מאיתנו לבוז להן.



הפרשי המעמדות גם באים לידי הבדלים בצבעי הכובעים, כאשר סנאצ'ר חומד את הכובע הלבן, המסמל את אחד מראשי העיר וטומן בחובו טעימות גבינה בלתי פוסקות וגם העובדה שהוא יכול למות מגבינה לא עוצרת אותו משאיפה להגיע לחדר הטעימות ולהיות חלק מהחוויה האליטיסטית. בדרכו לקבלת הכובע הלבן גורם סנאצ'ר לעוצר עירוני למשך עשור, על מנת לצוד עם עוזריו הנאמנים וה(כמעט) חשובים, את הקופסונים האומללים, אותם הוא מאשים בחטיפת ילדים, אכילתם ושאר פרופגנדה מוקצנת, שגורמת לתושבי העיר להפוך לעדר שונא את הלא מוכר ומוטב אם לא מעט מערכות חינוך מסיתות ילמדו את לקחי הסרט על מנת שלא לגרור תקופות אפלות דומות למתואר.

את הקופסונים יוביל בעתיד הלא רחוק "האחד" שלהם, ייצור מוכלא בינם לבין בני האנוש והוא יחבר את כל קווי העלילה ויעזור לפתור את הבעיות הבין גזעיות, בעיות האבות וילדיהם וכמובן יעזור להילחם הנבל המרושע של העיר, אין אף הפתעה ברבע שעה האחרונה של הסרט, אבל הוא פשוט עשוי נהדר ומדבר על נושאים חשובים קצת יותר מאלו שאנחנו רגילים לראות בסרטי אנימציה למינהם. הארכי נבל של הסרט מגולם באופן, לא פחות ממושלם על ידי בן קינגסלי, שפשוט אי אפשר לזהות אותו או את קולו תחת המעטה הסיניסטרי של ארצ'י סנצ'ר הרשע עד כדי גיחוך ואף רחמים בשלב מסוים, נהדר ותפקיד מושלם נוסף שקינגסלי מוסיף לרשימה ההולכת ומתארכת שלו במאגר הסרטים בהם הוא שותף.



שני הילדים המרכזיים הם גם שני כוכבים עולים בשמי הוליווד; אל פנינג בתור וויניפרד פורטלי-ריינד הצעירה, חובבת האלימות וצמאת הדם (מסווה קלות), שתעזור להוציא ילד אחד מחושך לאור בוהק, אני לא התלהבתי מגרסתה הבוגרת יותר של אחותה הצעירה של דקוטה, אבל בינתיים היא זו שעולה ונוסקת במהירות גבוהה יותר מאחותה הבכורה ובסרט הספציפי הזה היא גם מדבבת נהדר ואמינה ביותר. לצידה, בתפקיד ראשי, לראשונה מאז שיצא מתחת לעורות הזאבים המחבקים של "משחקי הכס", אייזק המפסטד רייט המוכר לעולם ומלואו בתור בראן סטארק, הנער הנגרר על ידי הודור מהסדרה המופלאה, הוא הילד הצעיר שקושר בין עולם הקופסונים לבין עולם האנשים האמיתיים ותפקידו בסרט מזכיר במעט את תפקידו של הילד ב-"דרקון הראשון שלי", המגשר בין מפלצות עדינות לבין בני האדם החשדנים והחוששים, הוא עושה את תפקידו במהימנות ובצורה נהדרת.

מעבר לשניים הצעירים והבוגר הראשי ישנם דמויות מרובות בצל, אשר מתהדרות במדבבים מצוינים; שלושת עוזריו של סנאצ'ר, שהן דמויות נהדרות מגולמות על ידי ניק פרוסט, ריצ'ארד איודה וטרייסי מורגן והם מכניסים המון צבע והומור לדמויות, שקרועות בין עולם הטוב לרע ומצויות בלבטים מגוחכים בינן לבין עצמן. הוריה של וויני הקטנה מגולמים על ידי טוני קולט, בתפקיד מזערי וקטן וג'ראד האריס בתור האב, ראש המועצה חובב הגבינה וחובב מעמדו המסומן על ידי כובעו. ואיך אפשר להפריד בין ניק פרוטס וסיימון פג? פג נותן את קולו בדקות קצרות, אבל עושה את אחד התפקידים הקומיים המצוינים בסרט וקורע כהרגלו.



טרילוגיית לייקה חתומה ונעולה עם סרטי אנימציה נהדרים ואפלוליים, שזה עוד יחסית הקל שבהם, בבחינת אחוזון האימה שלוקח חלק בסרט, אבל כולנו תקווה שאותה טרילוגייה תפרוץ את הגבולות ותהפוך לכוח חזק יותר ואיכותי בשוק סרטי האנימציה, מכיוון שבינתיים נראה שהם עושים את העבודה הטובה ביותר ושומרים על סטנדרט גבוה וקבוע לאורך כל שלושת הסרטים שיצאו מבין ידיהם. סרט שיכול לאחד בין הורים לבין ילדים, אבל רק לילדים מגיל מסוים וכאלה שלא יברחו עם הסנונית הראשונה המבשרת על הפחדה פוטנציאלית. מה שבטוח, ההורים יהנו, ללא קשר לילד או לתגובותיו לסרט.