"נקודת שוויון": שובר שיוויון

אין על דנזל, לא משנה מה שהוא לא יעשה, אני שם. הוא בדרך כלל רציני עם ארשת פנים רצינית, אבל הוא גם יודע לחייך ואיזה חיוך משורטט הוא יודע להציג. הפוסטר של הסרט, השם שלו והעלילה השטוחה, נראים במבט ראשון כמו שחזור לעוד אלפי סרטי אקשן שנעשו בעבר, נשבע שנזכרתי ב-"גוסט דוג" בקטנה, בגלל השקט הנפשי של הגיבור והשריטה העמוקה, הכוללת טוב לב אינסופי, המניעה אותו לפעול כפי שהוא פועל, אבל זה ממש לא שם.

דנזל וושינגטון הוא פועל זוטר בחנות כלי בית בבוסטון, אין לו חיים מרגשים והוא נראה כמו זאב בודד אשר מנסה להעניק מעצמו לסביבה ולאנשים הסובבים אותו, הוא מאמן בחור שמן, שמאמן אותו להיות מאבטח (וואו, איזו משרה לשאוף אליה) ומנסה לתת שיעורים לחיים לזונת רחוב צעירה ומחדיר בה ביטחון שהיא יכולה להיות יותר טובה ומשופרת ממה שהיא (כאילו שכל זונת רחוב רצה אל המקצוע מבחירה) ומעבר לקיטש העולה על גדותיו במשפטי החיזוק לשניים ולשאר החברים הוא שומר בפנים סוד, סוד אפל ונורא על עבר, שבו הוא חי חיים אחרים.



כמובן שהמשך הסרט יגלגל אותו להשתמש בכישורי העבר והכל יינבע מטוב ליבו השופע, קשה לומר שיש פה משהו מרגש בסרט, שגורם לאנשים לצאת מגדרם, אי אפשר להתלהב יותר מדי ממשהו שראינו כבר עשרות פעמים בכמה וכמה עשורי שנים (החל משנות השמונים, בעיקר), אבל משהו בשילוב בין הבמאי, אנטון פוקואה ובין דנזל, ששילב איתו ידיים ושאר איברים ב-"יום אימונים מסוכן" עשה חשק לראות מה תהיה התוצאה הפעם. אז נכון, וושינגטון כבר לא צעיר, אבל היי... אם טום קרוז עושה זאת בגיל 50 פלוס, גם דנזל יכול לעשות את זה, שהוא שועט, ללא עצירות, לכיוון ה-60 ולצאת מזה בשן ועין. מעבר לזה שהוא משחזר שיתוף פעולה עם במאי שעשה לו רק טוב, הוא גם משחזר ליין עלילתי של הגנה על עלמה במצוקה, או במקרה הזה, כמעט ילדה במצוקה, שהיא במקרה גם זונה. הזכיר לי במידה מסוימת את "Man On Fire" בו הוא הגן על ילדה שגולמה על ידי דקוטה פנינג, שמשום מה מזכירה לי את קלואי גרייס מורץ הסקסית, כמעט אותו שנתון, בלונד שופע ושחקניות צעירות ומוכשרות.

אז מה היה לנו עד כה? הוא מגן על כבודה של הזונה הצעירה ומפה לשם מוצא את עצמו במלחמת חורמה עם המאפיה הרוסית, כאשר מגיע מגה אויב, ייבוא רוסי, לנסות לסגור איתו את החשבון. נשמע מוכר? דפדפו בספריות הוידאו הנכחדות שמציגות סרטי אקשן בשנות השמונים ותמצאו בשפע. השניים מפתחים יריבות של כוכבי קומיקס בלתי ניתנים להשמדה ומייצרים יופי של יריבות והסרט הולך למחוזות הכל כך מוכרים של המכות והחיתוכים המהירים שיש לסרטי האקשן של פעם ושל עכשיו להציע. וושינגטון עושה את תפקידו, כרגיל, באופן מושלם ואמין.



יריבו, בגילומו של מרטין קסואקס נהדר ומשליט יראה וכבוד וגרייס-מורץ היא סתם פנים יפות שעוזרות להניע את העלילה ולשים לה סגירה הולמת, וכן, בתווך כמובן שישנו מליסה ליאו, שאפשר למצוא אותה במיני תפקידונים שכאלה בכל כך הרבה סרטים, שאפשר לאבד את הספירה על כמה היא עושה ומשתתפת במהלך שנה אחת בודדת. אז פוקאוה מביים את וושינגטון עם המון מאפייני אקשן מהאייטיז (וגם מלא דברים שהזכירו לי את אותו "Man On Fire" נהדר, בו הוא הופיע בדיוק לפני עשור), כשהגשם ניגר על פניו וגופו של הגיבור והפיצוצים והעזיבה של אזור הפיצוץ נערכים בסופר סלואו מושן, שחוזר על עצמו בלופ ועם זאת ולמרות אורכו הבלתי סביר והגיוני (פר עלילה) של הסרט, איכשהו ובצפייה מחולקת (שוב) הסרט הזה בסך הכל עושה את העבודה ומספק הנאה מרובה, בדיוק כמו שמצפים מסרט אקשן שייתן תפוקה. הוא צפוי וידוע וברור לכולם, הוא לא מקורי יותר מדי ולמרות הכל הוא פשוט כיפי והוא מכיל את דנזל, אז אין פה באמת הרבה מקום לטעויות עבור מעריציו של האיש וגם אלו שקצת פחות הולכים אחריו באופן עיוור (כמוני וכמו הרבה גרופים אחרים של האיש) והסך הכללי השלם של הסרט מעניק את ההנאה, שמצפים לה, כאשר נתקלים באחד מסרטי הדנזל.