"נעלמת": לחפש את איימי

הקדמה אישית נדרשת לרגל המאורע, ללא ספק. הסרט האהוב עליי בכל הזמנים הוא "מועדון קרב" ומאז אני שפוט של פינצ'ר, לגמרי, בטוב (בעיקר) וברע (מתי היה?) וכל סרט שיוצא מידי המאסטר הזה, הוא בעיניי יצירת מופת (כנראה שגם לא רק בעיניי), שסוחפת את קהל הצופים והופכת את הבמאי וסרטיו לקונצנזוס קולנועי בעיניי קהל צופיו, על חשבון ניסיונות חתרנות מימי עברו כבמאי פחות מנוסה וכבר ראיתי לא מעט לאחרונה דעות שטוענות שהבימוי של פיצ'ר הפך להיות מרוסן יותר, איכותי עדיין אך בהחלט ברמות ריסון קולנועיות.

הסרט הפעם מרגיש קצת פחות ייחודי, יחסית ליצירותיו של פינצ'ר והיעדר המידע המוקדם וחדירה לליבה של העלילה בביקורות, שלא ששו לחשוף פרטים מעבר לעלילה המרכזית, השאיר אותי קצת פחות מוכן למנה שאני עומד לקבל. ידעתי את קווי העלילה ועוד שלל פרטים גדולים וזועקים מהביקורות: פינצ'ר שוב עשה זאת, בן אפלק בסדר גמור (יחסית לאפלק בעיניי הוליווד ולא מעט צופים ומבקרים) ורוזמונד פייק אגדית בתפקיד חייה וכמובן שהיא נעלמת, ככותרת הסרט. אני לא אשקר אם אומר שהתחרפנתי במקצת, מכיוון שלא ידעתי למה לצפות, אבל ידעתי שאפשר לצפות לטוב ואפשר לחכות שאוטוטו יגיע למסך הקטן בכדי להבין על מה כל המהומה ואז הגיעה ההצעה.

ההצעה של אשתי לחזור לקולנוע, אחרי זמן רב שהתרחקתי ובמודע, חוסר הרצון לשבת עם קהל פטפטנים, שמתעסק בפלאפון ואונס אותי לראות סרט עם מיליון פרשנים, שלא בהכרח מפרשנים את תוכנו של הסרט, אולי בסיומו, ביציאה - בדרך לזריקת קרטון הפופקורן והבקבוקים (במקרה הטוב, שלא השאירו על רצפת האולם), זורקים מילה ורבע של קטילה או שבח על סרט שהושקעה בו פחות או יותר מחשבה וכוונה מעבר למטרות רווח.



נעניתי להצעה, כי הגעגוע לצפייה בסרט על מסך ענק עשה את שלו, והטשטוש של הזמן בלי קולנוע תרם את חלקו גם כן, כרטיסי מבצע שייעדו לנו סרטים קצת פחות טריים וזמנים שתואמים להשכבת שני ילדים לישון אצל סבא וסבתא עשו את שלהם וצמצמו את הרשימה לכדי חמישה סרטים בסך הכל. אני מודה ש"נעלמת" לא היה הבחירה הראשונה וגם לא השנייה ועצם העובדה שהוא תיכף מגיע לכל מסך שני בארץ גם תרמה לעובדה, אבל לא הצטערנו לרגע.

העובדות הנ"ל, לגבי תאריך יציאת הסרט והעובדה שאוטוטו הוא ייעלם ממסכי הקולנוע עשתה את שלה, האולם היה חצי ריק ומורכב מקהל מבוגר יחסית, שלא נאמר בין ה-30 פלוס לגילאי הפנסיה ולכן הפרעות לא נרשמו, זקנה אחת מאחוריי לא עמדה במתח, נרדמה ותרמה את קול נחירותיה בתור פסקול לכמה דקות מהסרט ומעבר לכך החוויה הקולנועית הייתה מוצלחת למדי. הסרט עצמו היה קצת קשה לעיכול ולפיצוח, אבל עם התקדמות העלילה התחלתי (וגם סיימתי) להבין את מהות הסרט ואת ההתלהבות הגדולה והבאז שייצר סביבו, הוא לא שגרתי, הוא משולב והוא לא פשוט לעיכול, אבל הוא פשוט מבויים ביד אמן, משוחק נפלא ולמרות שהוא ארוך למדי הוא לא לוקה במחלות מריחה, שבמאים רבים נוטים לחלות בהם על שום דבר.

מה שמתחיל בתור דרמה מסעירה, אבל רגילה למדי, עושה שינוי ענק אחרי שליש של הסרט והופך למשלב ז'אנרי שהופך את הדרמה למתח ולמרדף כפול וכמובן שלא חוסך שבטו ממערכות יחסים באשר הן, מיעילות המשטרה ומהעולם המנוהל על ידי התקשורת ודעת הקהל, בעקבות התקשורת. אהבתי לראות את החיצים המורעלים שנשלחו אל עבר מנחי התקשורת, שמטים את דעת הקהל ובעצם קובעים את סדר היום ובדרך כלל טועים וגם מוצגים באופן די לעגני בסרט.

בן אפלק ורוזמונד פייק באמת נתפרו למידות התפקידים ולהיפך ופינצ'ר השכיל להשתמש בתפקוד שלהם מבחינת משחק על מנת להגיש אותם לצופה באופן מושלם ולהשתמש באפלק הנכלולי.. ובכן, בתור אחד כזה בסרט. אדם שאשתו נחטפה ומגיב בשיא האדישות ועם כל שלב בעלילה מבינים עוד ועוד פרטים, אשר מחברים את הצופה לכדי הבנה שאולי הוא נמצא מאחורי הזוועה המשפחתית הזאת, אבל.. וזה אבל גדול, יש עוד ועוד שינויים, עליות ומורדות בעלילה ודילוגים בין ז'אנריים, כאשר מעל הכל מרחפת סאטירה שחורה ונוקבת על מערכות היחסים שבינו לבינה.



הקלות שבה מישהו שנראה נוח לתפור עליו תיק, בתמיכה ואהדה תקשורתית לצד השני והטיית דעת הקהל כנגד צד אחד נראים פה בבירור והמראה שמסובב פינצ'ר לעבר קהל הצופים ולעבר התקשורת עצמה משקפת מציאות קשה ולא פשוטה לעיכול. אפלק ופייק הם צמד חמד מושלמים, אשר נישואיהם די גוועים וכל אחד מהצדדים מספר את הצד שלו בתור נרייטור, כל אחד מביא סיפור אחר, אבל די דומה בבחינת מות ותום האהבה, השבי שהשניים נמצאים בו הוא שבי של מערכת יחסים כושלת שהולך ורוקם עור וגידים עם הימשכה של העלילה אל תוך ז'אנר אחר, אפלולי יותר, אבל עם כל אפלוליותו לא חוסך באותה ביקורת על אותם גופים וגם על מערכת הנישואין.

באופן הומוריסטי ומודע לעצמו הסרט מייצר סאטירה על זוגיות ומנפץ אשליות של זוגות צעירים שהבטיחו שמערכת יחסיהם תהיה מתודלקת על אהבה וסקס, מבחן המציאות חזק מכל הבטחה ועבודה לתחזוק הזוגיות היא נדרשת בכל מערכת יחסים, באשר היא. מעבר לניפוץ אשליית האהבה הצעירה והתמה ישנה חדירה לתחום החקירות הפליליות, בעולם שבו בלשים, עורכי דין ובעיקר תקשורת, נפגשים, התוצאות יכולות להיות הרסניות ולא פרופרוציונאליות, בעיקר בעולם של היום. נקודה מעניינת ונוספת בסרט חושפת גם מערכת יחסים של הורים עם ילדיהם ובין אחים ואחיות, כאשר מצידו האחד של המתרס ישנה מערכת יחסים חמה ואוהבת ומצידו השני, מערכת יחסים של הורים וילדים על בסיס תועלתי של שני הצדדים; האחד מהשני על חשבון צלקות נפשיות עתידיות.

לא מעט מבקרים חשפו שוב ושוב את העובדה כי הסרט מעלה על נס את המיזגוניה (שנאת הנשים) ואף את המיזאנדריה (שנאת הגברים) ומאבק המינים הוא ללא ספק התמה המרכזית של הסרט, כאשר לכל אישה ישנו תפקיד חזק ומשמעותי בעלילה עבור הגיבור הראשי: אשתו הנעלמת, אחותו, מגישות בטלוויזיה וגם בלשית מרכזית, הדמויות הנשיות מוצגות כחזקות, בעיקר וכאלה אשר מטלטלות את עולמו של הגיבור בין כמה וכמה כיוונים.



בתפקידי הגברים ישנו הגיבור הראשי, האפלק, לא בשר ולא חלב, גבר מתנשא, יהיר ומעצבן, אבל רופס למדי ותלותי, כאשר לידו אסופת גברים בתפקידי משנה, אשר מוצגים כחבורת רכיכות, ברובם, מהסגן בחקירה ועד לחבריי העבר של הנעלמת, עד הגעתו של עורך דין אחד, יחיד ומיוחד להצלת המצב. הסרט של פינצ'ר כבר רותם את סוגי המדיה החברתית וממזג בין סוגי מדיה מרכזית הכוללים: מהדורות חדשות ותוכניות אירוח לבין מדיה חברתית על כל ספיחיה: פייסבוק, טוויטר וכדומה, כאשר השניים מזינים זה את זו ותמונה אחת שווה אלפי קשקושים, גם מייצרת מיליוני פרשנויות למינהן ולבסוף קובעת גורלות לכאן או לכאן.

פינצ'ר מנווט בין העולמות הללו באופן מושלם והסרט שלו מגיב תגובה קרה ומחודדת בכל אחד מהתחומים והוא עושה את זה נהדר, גם אם לא ממוקד. שוב, קשה לדבר על העלילה מבלי לנדב אודותיה ולספיילר לכל וכל, אבל זו אחת מהנקודות הייחודיות שבסרט הזה; חוסר מידע בטרום ההיכרות איתו ועודף מידע שאי אפשר לחלוק עם מי שטרם חווה אותו, אבל הרצון לעודד אותו לחוות אותו. אפלק נהדר, אדיש ומרוחק, על גבול נקודות הרתיחה המבעבעות. מציג באופן מושלם את הציניות שעושה התקשורת בקורבנות למקרים זוועתיים, על מנת למכור ולהמשיך לדוש באותה הסוגיה מבלי להועיל בה באופן קונקרטי. פייק אכן מפליאה בתצוגה פנטסטית, נעה ונדה כמו רקדנית מיומנת ובעצם מציגה מיני ארספואטיקה, כאשר התפקיד שלה נראה כאילו נכתב בשביל להלל את אומנות המשחק הקולנועי בסרט קולנוע.



קייסי ווילסון וניל פאטריק האריס, בוגרי שתי קומדיות שרצו להיות כמו "חברים" משחקים לא רע ומוסיפים, בתפקידיהם לעלילה ובאופן משכנע למדי, גם בעבור תפקידים זעירים כמו שמיועדים להם בסרט ומעבר להם עוד שניים בתפקידים נהדרים: טיילר פרי, בתור עורך הדין המושחז, שהוא דמות תורמת לעלילה וגם למבנה הביקורתי של הסרט ומיסי פייל, בתור מגישת הטלוויזיה הבלתי נסבלת, שמרוב שהיא בלתי נסבלת בכל סרט אפשרי בו היא מגלמת תפקיד, אפשר כנראה רק להעריך את יכולות המשחק הנהדרות שלה ונותר פשוט להאמין לה שהיא מעצבנת גם בחיים האמיתיים.

אז המסקנות שהסקתי בסיומו המתסכל של הסרט (לא מסגיר אף פרט מעבר לעובדה הזאת) היו, שכל המבקרים והצופים שדירגו, היללו והתעופפו על הסרט הזה כנראה צדקו בכל מילה ועם זאת הוא לא קל לבליעה. הוא נקודה גדולה וחיובית לקריירות המשחק של פייק ואפלק (שבמילא בקו עלייה) ושומר על האגדה ההולכת ונרקמת של במאי העל, דיוויד פינצ'ר. ובגדול ובקטן; הוא סרט פשוט פנטסטי.