"קרניים": יש לנו תיש

המבקרים, ברובם, קטלו ללא הרף, הציונים של צופי ומדרגי IMDB היו סלחנים קצת יותר וכאשר רף הציפיות מורד בהתאמה, אפשר להתחיל את ההבנה על מה כל המהומה. רדקליף מגלם את איגי פריש, בחור צעיר ומאוהב עד כלות נשמתו בחברתו הג'ינג'ית המפתה והסקסית, יש להם קשר אגדי כמו שכתוב בכל תסריטי הסרטים הרומנטיים, אבל הם סובלים מבעיה אחת קטנה וחמורה. כבר בתחילת הסרט הצד היפה יותר של הזוג מחזיר את נשמתו לבורא, דרך תיווך שטני ותעלומת רצח בלתי פתורה יוצאת לדרך, כאשר ישנו אשם אחד עיקרי, שהציבור רוצה לתלות והוא החבר המסכן, שלא רק איבד את אהובת ליבו, אלא גם מואשם ברצח ועומד למבחן עיירה שלמה. הפתיחה הרומנטית של בני הזוג המתנשקים במהופך (למה לעזאזל זה קורה ומי עשה את זה לאחרונה?) הופכת מהר מאוד לסיוט מתמשך ולאחר זמן קצר קורה המקרה הסוריאליסטי ואיגי הצעיר והחביב מגדל לו, במהירות שיא, זוג קרניים, שהופכות את עולמו וגם את הז'אנר של הסרט.



קשה לקרוא לדבר הזה אימה, אולי תת ז'אנר אימתי, אולי קריצה לאימה, אבל יותר לכיוון מתח/דרמה עם קורטוב קומדיה אפלולית ושחורה, כאשר כל אנשי העיירה הפוגשים את איגי מתוודים אליו על סודותיהם ומחשבותיהם הכמוסות ביותר והוא הופך להיות תא וידוי נייד, שגם נותן הוראות והמלצות ליישום ועם הזמן גם מנצל את הפירצה הזאת לטובתו ולטובת ההבנה אודות הרוצח המסתורי האמיתי. הסרט לא מצליח להחליט מהו ומיהו מבחינה ז'אנרית וגם מתנהל בקצב לא קצב, כאשר הוא מזדחל לו בין הז'אנרים ופותח בצורה רומנטית, ממשיך לכיוון מותח ושוב חוזר חלילה לסרט נעורים עם פלאש בקים לעברו של איגי ולעבר הסובבים אותו, בניסונו להסביר איך הגענו למצב הנוכחי.



המתח תופס חלק נכבד בסרט, אבל הקומדיה השנונה לא מרפה, כאשר כל ווידוי של מי שפוגש את איגי השטני, מוציא סיטואציה קומית וביזארית ושוב חוזר חלילה אל כיוונים מותחים ומלודרמטיים. מכיוון שהסרט לא מצליח להחליט מהו, גם לצופה קשה להתחבר במאה אחוז, בטח שהארי פוטר התמים תופס את עצמו בפרצי צרחות, קללות וניסיונות גלויים מדי להשתחרר מהדמות שעשתה אותו מי שהוא היום, הוא שחקן לא רע ואפילו די טוב, אבל הוא קצת מנסה יותר מדי ולעיתים בחוסר טבעיות להיות כל מה שהארי פוטר לא היה; מעשן, שתיין ושטן עליי אדמות, הנחיריים החסרות של וולדמורט יוצאות לו מהמצח - לא סימן טוב. ג'ונו טמפל הג'ינג'ית היפיפייה בתפקיד בנאלי למדי, מגלמת את חברתו המתה של איגי ובעיקר מפליאה בקטעי עבר וחזרות אחורה, מכיוון שאין לה יותר מדי מה להציע לעולם החיים היא שבה פעם אחר פעם להתארח בקאסט בתור רוח מהעבר הקרוב, שתשפוך אור על ההווה הנוכחי.



מקס מינגלה בתפקיד חברו הטוב של איגי בהופעה טובה למדי ומעבר לשלושה המרכזיים ישנם לא מעט שמות מוכרים עם תפקידים קטנים, שתמיד נעים לראות: דיוויד מורס בתור האב המתאבל על מות ביתו, חביב פלוס כתמיד, ג'יימס רימר, הלא הוא אביו הנצחי של "דקסטר" בתור אביו של איגי ובלי ייעוץ סתרים, הת'ר גרהאם הסקסית בטירוף בתפקיד מלצרית קטנה ומושחתת ומעל כולם מנצח במאי של מספר סרטי אימה לא רעים, אלכסנדר אז'ה, שמתרחק מעט מז'אנר האימה ומכניס את ראשו ושחקניו למן מטא ז'אנר מורחב, שמנסה להישען על אלמנטים מותחים יותר. וכך, בין קטילות המבקרים ואיזון המדרגים מצאתי את עצמי מתנדנד בין שלבי הסרט בהבנה מלאה על שני הכיוונים, לא כל כך אימה ולא בת שש עשרה, אבל יודעת משהו על העולם הזה.