"ערבים רוקדים זהות שאולה": פשוט מקסים

אני חייב לציין שבתור אדם שעד לפני שנה נמנע מצפייה בסרטים ישראלים אני פשוט נדהם מהבורות שבי ומהיופי שבקולנוע הישראלי אשר מצליח פעם אחר פעם להוציא אותי נרגש, מתלהב ומלא בהערכה. השנה זה התחיל ב"אפס ביחסי אנוש" הנהדר של טליה לביא שהצליח להיות כה ביקורתי מצד אחד וכה שמח מצד שני, מעין קומדיה דיכאונית מהסוג שאני כל כך אוהב, שגרם לי להתפקע מצחוק ואולי גם קצת לחשוב, המשיך עם "גט" הנהדר שהצליח לסחרר ולרתק למרות שכולו בחדר אחד, בדרך היה גם את "מיתה טובה" שאותו לא אשכח לעולם, ועכשיו מסתיים עם "ערבים רוקדים זהות שאולה". אני לא יודע להשוות בין סרטים כל כך נהדרים, אבל אני יכול להגיד שמבחינת הבידור וההנאה "ערבים רוקדים זהות שאולה" לוקח את כולם ובגדול, אני לא זוכר מתי לאחרונה נהניתי ככה מסרט.



זה לא עניין של מה בכך, בכל זאת, מדובר בסרט שקיבל קטילות רבות, נדחה וחזר, עם שחקנים שחלקם טובים וחלקם פחות ותסריט שמעט הולך לאיבוד, אבל זה לא משנה. הוא הזכיר לי במהותו את "בית לחם" הנפלא של שנה שעברה שמראה כמה שהמציאות שלנו איננה כזו ברורה וחלקה, שישנם כמה צדדים לאויבים או לטובים, שמדובר בסה"כ בבני אדם שנלחמים בבני אדם שבהם יש גורמים בשני הצדדים, ובעיקר הזכיר חלום רחוק לכולנו שבעיקר מעורר גיחוך בו ערבים ויהודים יוכלו לחיות ביחד מבלי להתייחס אל הגזע שלהם. המציאות שלנו מכוערת הרבה יותר, ועם כמה שהוא מציאותי "ערבים רוקדים זהות שאולה" היה בשבילי מעין התנתקות מהמציאות המעיקה שכדאי כמה שיותר לראות על המסך הגדול.

הסיפור מתחיל בטירה, כפר ערבי פלסטיני שבו גדל איאד, ערבי אינטליגנטי חובב חידות ואנין תרבות שגדל במשפחה פרימיטיבית שלא מצליחה אפילו לתפעל את הטלווזיה שבסלון. לאחר שגדל ופותר חידות באופן מבריק שאפילו משפחתו לא מבינים, מחליטה משפחתו לשלוח אותו לבית ספר לאומנויות בירושלים במסגרת תכנית המעודדת התנגדות לגזענות, ומפתח שם קשרים חברתיים עם אדם נכה המשוחק על-ידי מיכאל מושונוב וקשר רומנטי מתוק ממש עם נערה בשם נעומי, המגולמת על-ידי דניאל קיציס.



השקפת העולם של סייד קשוע, תסריטאי הסרט בסיפור זה אינה חד משמעית וברורה כמו בכתבות ומאמרים שפרסם לאחרונה. הפלסטינאים מוצגים כאן גם כן כרעים ובעייתיים, כמוהם גם היהודים שרובם מוצגים כגזענים ומוצגת כאן הבעיה בצורה דו צדדית, לא מתחשבת או מתפשרת לאף צד. המשחק לא בשמיים של אף שחקן, אך ברור שמערכות היחסים בין איאד לנער נכה או בינו לבין חברתו בכזו נאמנות תמימה פשוט גרמו לי לנמוס בבית הקולנוע ולשאול "מדוע המציאות שלנו לא כזו?". תאופיק ברהום הנער שמשחק את איאד אינו רחוק מדמותו במציאות, וחבל שאף צד לא מספיק פתוח או נכון לבוא לקראת השני ולוותר בשביל חיים טובים יותר. לצערי בארצנו כבר לא יהיה דו קיום או חיים משותפים לשני העמים, אך לפחות הנושא הזה יוצר כאן אחלה של סרטים. לשלום אין סיכוי, לקולנוע הישראלי - דווקא כן.