"רוז ווטר": בעיקר חשוב

מהם "סרטים חשובים"? מן הסתם התשובות הראשוניות יהיו סרטים כמו "רשימות שינדלר", "12 שנים של עבדות", "הצבע ארגמן" וכל אלו שמעבירים מסרים חשובים הנוגדים אלימות, גזענות או אפליה, שמשקפים את הצופה לתקופה שאינו מודע לה וצריך להיות מודע לה. זה יפה, זה חשוב ואלו בד"כ סרטים מצויינים, אם כי חשוב לזכור שאת מה שהיה כבר אי אפשר לשנות, למדנו את אלו בספרי ההיסטוריה ולצפות בעיבודים המחודשים על המסך לא עושים הרבה מלבד ליידע, גם אם זה ממש חשוב. "רוז ווטר" הוא לא סרט מצויין, אבל הוא מה שסרטים חשובים צריכים להיות; הוא באמת חושף את הצופים לבעיה יומיומית שמתנהלת בארצות השכנות שלנו אפילו כיום, ואולי דווקא החשיפה אליו בימים אלו במדינות הגדולות תגרום לצופים בהם לחשוב ולהעמיק בסוגי האנשים עמם אנו מסוכסכים.

השנה לא רחוקה, 2009, בחירות לקדנציה החדשה באיראין, תחרות צמודה בין אחמנדג'ד לחמ'אני והעם כולו בלהטוטים ובהפגנות בעקבות הבחירות. מיזהאר באהרי, עיתונאי ממוצא איראני שכבר היגר לארה''ב והתקדם בחייו, נשלח מטעם עבודתו לשהות באיראן זמן מה ולסקר את אירועי הבחירות, אך בעקבות הופעה הומוריסטית בתכנית טלווזיה ותיעוד מצולם להפגה אלימה שלא כדאי שהעולם יראה, הוא נכלא על-ידי המשטר האיראני ועובר התעללות במשך 100 ימים עד שיובהר מדוע "ריגל עבור ארה''ב" על פי החשדות. כן, בזה הם האמינו.



הסרט מציג את הערבים האיראנים בדרך צינית ומשעשעת אשר גורמת לסרט להיות מצחיק נורא מצד אחד, אך מתסכל מצד שני. הסיטואציה הבסיסית שממנה מתחילה החקירה, בכך ש"מיזהאר הוא מרגל של ארה'ב" כל כך גרוטסקית ומטופשת, ואז נזכרים שמדובר בסיפור אמיתי. היה אדם שעונה במשך מאה ימים בגלל הבדיחה הזו, אדם עם ילדים ומשפחה. זה מזעזע, זה מוזר, וזה בעיקר חשוב כי 2009 לא רחוקה מאתנו, וההתנהלות היא אותה ההתנהלות מאז ועד היום.

במאי הסרט הוא המנחה והשחקן ג'ון סטיוארט, זהו הסרט הראשון בבימויו והוא מנסה מאוד ליצור סרט "ייחודי" בעזרת שטיקים קולנועיים שבולטים מידי פעם, וזה נחמד לחלוטין. גאל גרסיה ברנאל (השחקן שמופיע כמעט בכל סרט זר שקיים) משחק כאן את הדמות הראשית, מיזהאר, והוא בהחלט מצליח לשקף דמות די מרתקת; עיתונאי מתוחכם ולא סנוב שרק רוצה לעבוד במקצועיות, והכל כמובן בחיוכים רבים וטון מנומס. במילים אחרות, הוא קרציה, אבל כנראה שזה מה שהדמות דרשה ממנו, והחלק בו הוא נהפך לכרית האגרוף של האיראנים מוציא ממנו כמה רגעים עוצמתיים.



הבעיה היא שהסרט עצמו, מבחינה קולנועית, לא מצליח באמת לרגש או להחזיק מספיק עניין לכל אורכו. החלק הראשון בו מיזהאר סתם משוטט באיראן ומסקר את האזרחים, הבחירות וההפגנות דווקא מרתק, אך צריך מעט ידע על התקופה כדי להבין מי נגד מי ומדוע היו התקוממויות. החלק בו מיזהאר נכלא, שהוא כמובן הידוע מראש, דווקא החלק בו הסרט נופל; חלק גדול מהסרט מוצג בתוך המכלאות עם 3 שחקנים בלבד, והסרט לא מנסה אפילו לרתק את הצופים מהסיטואציה המינימליסטית הזו. אין חידה שהגיבור צריך לפתור, אין מסתורין שמתגלה בסוף, יש רק התעללויות ודמעות, וזה עצוב, זה חשוב, אבל זה לא כל כך מעניין.

עם זאת, עם כמה שאפשר להתלונן על איכותו של הסרט, זה לא ממש משנה. המדינות הערביות במזרח התיכון שוות בין כל אמונותיהן ובתרבויותיהן, ואיראן למרות הרצון להתקדם היא ארץ עצומת גודל אך פרימיטיבית. הגישה הדתית והתרבותית המאלצת להפעיל אלימות כנגד התושבים, כנגד המפגינים או האשמה של עיתונאים כמרגלים רק מוכיחה שמדובר כאן בסוג של חולניות שצריכים להיות מודעים אליה, דברים שהעולם המודרני לא היה מקבל על עצמו, ומן הסתם לא מודע אליהם. גם אם הסרט עצמו לא מדהים, הוא עוסק בנושא שצריך שהעולם ייחשף אליו - ובמידה והוא ייחשף לקהל רב ויצליח לעורר מחשבה במעט ממקבלי ההחלטות, מבחינתי הוא עשה את שלו.