"הלוואי והייתי כאן": הלוואי שתחדשו

לא פעם, לא פעמיים אלא עשרים פעמים, שיצא שהשלט בטלוויזיה נתקע על ערוץ הקומדיה ו"סקראבס" הייתה משודרת. לא באמת ראיתי את הסדרה באופן רציף מכיוון שידעתי שלא אשרוד את הצפייה בכל הפרקים, אבל משהו בבראף החביב תמיד היה מצחיק, לא גבר שבגברים, אפילו לא קרוב, אבל מתוק, חמוד וכזה שכולם אוהבים, ממש כמו גור כלבלבים שחייבים להעביר עליו ליטוף. לא זכור לי שהבחור החביב הזה הצליח להשתלב, בהצלחה יתרה, בתעשייה הקולנועית ועם זאת, בסרט הנוכחי הוא מנסה את מזלו גם מאחורי הסצנות, בתפקיד הבמאי והתסריטאי ולמה לא גם בתור הכוכב הראשי ? נו, גם שם. מסתבר, שבעבר הייתה לו הצלחה אחת, בסרט הביכורים המלא הראשון שלו, "גארדן סטייט" ואולי אפשר ושווה לבחון אותו במבט לאחור ובדיעבד, אבל הפעם, בסרטו השני, כל מה שהצליח לו בעבר, בסרט הבכורה, פשוט לא עובד בצורה מלאה.



בראף פונה אל הלב של הצופים, אבל בצורה בוטה מדי, הוא לא בוחל באף אמצעי, כולל שימוש בקלוז אפים מרגשים, סלואו מושנים עם מוזיקה מתקתקה, שגורמת לצופים הסנטימנטליים להיזכר בכל מיני דברים דומים (זכרונות ילדות למינהם) וכדומה, לעזאזל, אשתי הרגישה ברגעים מסוימים כאילו היא גדלה ליד חוף ים וזכרונותיה הם הזכרונות המוצגים בסרט. אבל על הצופה המפוכח, מעט יותר, אי אפשר לעבוד והעלילה הממוחזרת והמשוחזרת מעוד מיליון ורבע סרטים לפני כן, לא באמת מצליחה להחזיק סרט שלם בצורה אמינה, בראף מנסה את מזלו בתוך נבכי הקהילה היהודית ומתאר משפחה, אשר מתפקדת בצורה סבירה מינוס, עד שחוליי כל העולם נופלים על ראשם. הסבא, אביו של אב המשפחה, המגולם על ידי מנדי פטינקין, הוא פטריארך ציניקן – יהודי קלאסי, שלא חוסך שבטו משני בניו ומביע את האכזבה באוזניהם באופן וצורה קבועים, דבר שמנע מהאח הצעיר ליצור איתו קשר תקופה ארוכה למדי והאח הגדול, הלא הוא בראף, הכי רחוק מפטריארך שמישהו יכול להכיר, לא מפסיק לשמוע כמה הוא צריך להשתפר על מנת להיות אב טוב, בעל מתפקד ומפרנס ראוי למשפחתו.



ובכן, הכל מתהפך על פיו, כאשר הסבא ה"חביב" משחזר את מחלת הסרטן שלו ומתחיל לגסוס בצורה מהירה למדי ומשם, מהמקום הכואב והעצוב הזה, מפריח בראף קלישאה דביקה אחת אחרי השנייה בקצב מסחרר ומשתמש במחלה הקשה בתור עוגן על מנת לאחד את המשפחה מחדש, לנסות לתפור את הפצעים הכואבים ולצאת לדרכים חדשות. המחלה של הסבא מפסיקה את תקציב לימודי הילדים במן ישיבה מקומית, בבית כנסת, שנראה הרבה יותר כמו כנסיה עם מגני דוד ועצם הפסקת התקצוב מאלצת את איידן (בראף) לחפש אלטרנטיבות וחלופות לחינוך ילדיו. אשתו מתוסכלת ממקום עבודתה ומשותפה לתא העבודה והוא בעצמו לא משתכר מזה זמן רב בהיותו שחקן מובטל, שלא מצליח לגרד תפקידים מינוריים מאודישנים עמוסי משתתפים והחלום להיות שחקן, אשר מונשם בצורה קיצונית כבר נראה פחות ופחות הגיוני.
הדת היהודית מובאת פה בתור גיג צדדי, שאולי יגרום לתושבי המדינה הקטנה שלנו לגחך על השטויות שהאמריקאים ממציאים לנו, אבל, שוב, זה לא מחזיק עניין בסרט שלם וגורם לגיחוכים מדי פעם, אבל קשה להגדיר את הצד הקומי בתור צד חזק, לצד מה שאמור להיות דרמה סוחטת דמעות ורגשות לרוב.

קייט האדסון, שכבר לא נראית כל כך נוצצת וסקסית כמו במרבית הופעותיה בעבר, מחזירה את ההשקעה עם תפקיד הרעייה המתוסכלת, שאוצרת הכל בפנים ועושה זאת לא רע, אליה מתווספת הופעה נהדרת של ג'וש גאד, שהולך וצובר קרדיט בתור שחקן קומי, שיודע לעשות גם פרצופי דרמה, הוא האח החנון, חולה הקומיקס ומשתתף קבוע בכנסי ה"קומיקון", שהיה נחמד אם היו מרחיבים קצת יותר את יריעת החנוניאדה של מתחפשי ה"קומיקון", חנונים, חנונים, אבל יודעים לעשות חיים. כמובן שמנדי פטיניקין, שלנצח, עבורי ועבור רבים, יהיה איניגו מונטויה, בהופעה לא רעה בתור האב הנרגן, שהולך ומתרכך עם התקדמות המחלה שלו. הופעה קטנה של אלכסנדר צ'פלין, שזכור, בעיקר, בתפקיד החנון של "ספין סיטי" ותפקידון קטנטון לג'ים פארסונס, הלא מנוצל, הלא הוא שלדון, החנון האגדי מ"המפץ הגדול" והכי קטן ומעלה חיוך, היה תפקידו של דונלד פייסון, הלא הוא שותפו הדביק מ"סקראבס", טורק, שמבליח לשנייה ורבע, רק בשביל הקטע.



נראה שחנוני הקולנוע והעולם התאחדו בשביל לסייע לבראף, על מנת לשחרר את הסרט ודי התאמצו לחינם, מכיוון שהסרט לא מוביל לשום פריצה משמעותית בז'אנר ומלבד כוכבים חובשי כיפה ופאה אין בשורה עמוקה לנוסח הסרטים הדרמטי-קומי הידוע. מוטב לבראף לחפש מישהו שיביים אותו ויכוון אותו בתור שחקן, על מנת לנסות ולפלס מקום לפסגות יותר גבוהות במפת השחקנים ההוליוודיים, או שאם לא מסתדר, לנסות להרחיב את מיומנויותיו בתור במאי, שהתבררו כלא רעות, אבל דרושות ניתוח דחוף להפרדת הקלישאות, שמחוברות אליו באופן טבעי מדי.