"עיר החטאים: עלמה להרוג": חטאי בשבילי שוב

שנת 2005 ועבדכם הנאמן מוכה בתדהמה ביחד עם עולם שלם כאשר הוא מקבל לפרצוף פילם נואר אלים, מדמם ומוגזם בכל פרמטר אפשרי, אי אפשר לומר שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, העומס של הכוכבים, הסצנות המרשימות והמשורטטות וה-Voice Over המדליק והכל כך מגניב שלא השאיר מקום לטעויות, זה אחד הסרטים האהובים עליי בהיסטוריית הקולנוע ואין דרך לתאר את התאווה שבערה כאשר דווח תחת כל כל עץ רענן שיהיה סרט המשך, אחרי שנה ואחר כך שנתיים ואחר כך עוד ועוד ועוד... ובסוף הגענו לכמעט עשור של ציפייה, אבל האש היוקדת עדיין הייתה קיימת ואי אפשר לכבותה.



אחרי שמילר ורודריגז העניקו לנו את המנה המדממת והגדושה בחרבות, יריות וביתור איברים חופשי למרחקים קצרים ומרתוניים כאחת, הגיע הזמן שהשניים יגישו כבר מנה נוספת, גם אם שבענו חיקויים וניסיונות, העבודה של השניים הצליחה בתחומים אחרים ולקחה תמציות מזוקקות של דברים המזכירים את ימי "עיר החטאים". הסרט הזה לעולם לא היה סתמי, הוא היה פורץ דרך, נקודת ציון קולנועית אשר כללה בימוי נועז ומרהיב, ועשיתי בשכל שקצת למדתי את החומר המגיע אליי, קצת לפני שאני ממשיך לסרט הבא בסדרה.

אז הקולנוע כבר לא פורץ דרך ולא חדשני ולא מהווה נקודת ציון קולנועית כמו הניסיון הראשון, אבל לכל צמאי הדם השחור/לבן/אדמדם, שהושפרץ בגלונים, שחיכו להחייאתו של הסרט הנהדר הראשון זה לא היה כל כך משנה והיה ברור שכל מי שאהב את הראשון גם יאהב את השני, אבל וזה אבל גדול, חייבים להתכונן מראש ולקרוא קצת מה יש להרבה מבקרים לומר ולו רק בשביל קצת להנמיך את הציפיות, שממילא הצטננו עם השנים.



ואותן ביקורות חבטו בסרט הזה בצורה די עדינה, כי עדיין, אלו מילר ורודריגז, אבל גם הם לא היו חסינים מפני נגיסותיהם של הביקורות ומפני ההאשמות אודות התיישנות, חוסר מקוריות ולמעשה אצבע מורה על שחזור ומחזור הרעיון הקודם, עשור קודם לכן. בעיניי זה נהדר, קשה כבר לחשוב על חידוש מלבד התלת מימד, שטרם נוסה על ידי, אבל עוד ינוסה בהמשך. את הרעיון והביצוע, שעבדו בצורה מופלאה לפני כמעט עשר שנים קשה להצית מחדש בלהבות חדשות, אבל עם זאת, לתת לו סיקוול/פריקוול וכל מה שבינהם ולעשות זאת בצורה מכובדת וראויה, כנראה אמור להספיק בשביל מעריצי סרט הקאלט.

הסרט מציג תמהיל עלילתי שהולך ומתברר כדומה לסרט הקודם וגם קצת מזכיר את "ספרות זולה" בבחינת חוסר קוהרנטיות של זמנים וסיפורים ואפשר להבין את מי שהתבלבל מעט לגבי הסדר הכרונולוגי, מכיוון שהסרט לא מנסה להיות רק פריקוול, כפי שהוא ברובו, הוא גם קצת סיקוול וגם קצת תוך כדי ובאמצע של עלילת הסרט הראשון. בנוגע לסופרסטארים המשתתפים בסרט, אפשר לציין ראשונה ומעל כולם, בהצגת יחיד והצגה זוגית של שדיה הנפלאים, חביבתו החדשה של הקומיקס הברוטאלי, האלים והמדמם, אווה גרין, שבמפתיע או לא, מככבת בתור אווה, הפאם פאטאל האוליטמטיבית והמוקצנת, כמו שהסרט אוהב להציג את הכל בצורה משורטטת, מדוקדקת ואבסולוטית לכיוון הנואר הקלאסי, כך הוא מציג את כוכבתו הגדולה. הרחובות האפלים, הגיבורים המוכים והמכים ועלמת החן הפתיינית, כולם מוקצנים וכולם טובים. הגברים הם מאצ'ואים, שבטוחים בכוחם ובעצמם ולא מהססים לחבוק בחורה, ללא שאלות מיותרות, פשוט לקחת, כמו בימי האדם הקדמון וגם הם מגובים, ברוב הזמן בכוח הזרוע, האקדח או השטר המגולגל.



הנשים, שאמורות להיות פגיעות וחלשות, דווקא במרבית המקטעים הן עוצמתיות וקילריות, בין אם אלו הזונות של העיר הישנה ובין אם אווה גרין, שהיא באמת אחת הדמויות המוקצנות שנראו על המסך בשנים האחרונות והיא מציגה יכולות פיתוי, שפורצות מעבר למסך. אי אפשר שלא להישבות בקסמי הגוף המטריף הזה, שברוב שלבי הסרט מוצג חשוף ושדיה, שכבר נחשפו ב"300: עליית האימפריה" , לסצנה ורבע, הפעם מקבלים הרבה יותר זמן מסך כאשר הם תוקפים את הצופה התמים מהיבשה, מהמים ומהאוויר, תחת חלוק שקוף, שלא מותיר מקום לדימיון ובלעדיו אווה גרין היא המנצחת הגדולה של הסרט הזה, ללא ספק.

אם ב-"300: עליית האימפריה" היא נכנסה לתודעה בתור שחקנית נהדרת ובעלת יופי כובש וגוף כובש יותר, היא הופכת את הפריצה הלא כל כך זמנית לקבועה וקיבעון של ממש של הצופים לגביה, המשתוקקים לזמן מסך (ובמקרה של כותב שורות אלו ואחיו לזמן עור חשוף, גם כן), ב"300: עליית האימפריה" היא הציגה משחק נהדר ומרתק, הפעם אולי קצת פחות, אבל כמובן, הפאנץ' שלה כבר נעשה בעזרת גופה הנהדר שמשלים את החלקים היבשים יותר בהופעתה.

מעבר לה, ישנם כמה שינויים בקאסט המקורי כאשר רק אחד מהם מחויב המציאות הקולנועית, שהוא קצת יותר מקטע של המספרים בצ'ק המשולם, אני כמובן מדבר על נוכחתו החסרה מאוד של מייקל דאנקן קלארק, עליו השלום. אשר מוחלף בתור דניס הייברט, הפחות מאסיבי, אבל נותן הופעה לא רעה בתפקיד מאנוט - הענק הלא עדין בכלל, כאשר נחשף סיפורו הקצת יותר מורחב בסרט ואיך הגיע לאן שהגיע ולמינוס עין. בכלל נראה שיש לסרט הנוכחי איזה שהוא קטע עם העין הימנית והסרתה בדרכים לא עדינות, בלשון המעטה. מוזר, אבל נרשם בתור תת נושא וקטע קטן מהסרט, שאפשר להצביע עליו בעתיד, בצפיות הבאות.

שני חוסרים, שהם כנראה עניין של שכר ושאר הירקות הם החלפתה של השחקנית של מיהו, היפנית הנהדרת, קוצצת האיברים ובעלת המבט הקפוא, שגם פה נרשמת ירידת ערך מכיוון שדבון אוקי הנהדרת של הסרט הראשון, הייתה טובה לעין ערוך יותר מג'יימי צ'אנג הנוכחית והחביבה, אבל פרוותית, בלי מבט קפוא, שגורם לעורקים להאט קצב זרימה, זה לא זה. חילוף אחרון והמשמעותי ביותר הוא החילוף של קלייב אואן בג'וש ברולין ומכיוון שאני מת על שני השחקנים הללו, קשה לי באמת לבחור, אבל ההופעה של שניהם נהדרת ובטוח שעם הזמן, יהיה קל להתרגל (בצפיות החוזרות ונשנות) גם לברולין בתור דווייט, הטיפוס, מניע העלילה המרכזית, שנופל שבוי לרגליה של הפאם פאטאל הסקסית, אווה (או חווה בלי נחש ותפוח וכמובן בלי בגדים), הסרט עוד איכשהו מנסה לתרץ את שינוי הפנים המוכרות, אבל זה לא באמת זה.



מעבר לחוסרים הברורים ונגלים לעין חוזרות אותן הדמויות שהערצנו ואהבנו בסרט הראשון; מיקי רורק בתור מארב, האלים המוטרף וצמא הדם, שאין לא מעצורים אמיתיים ותחביבו הוא לספק הגנה לאלו הדורשים אותה, ג'סיקה אלבה המדהימה ושטוחת הבטן בתור ננסי וברוס וויליס, המלווה אותה בתור רוח רפאים שומרת, שלא באמת עוזרת. פאוארס בות' מקבל תפקיד יותר עסיסי וארוך בתור סנטור רורק המרושע ומתעמת על הדרך עם הרכש החדש והנהדר, ג'וזף גורדון-לוויט, שמחליק בקלות לעלילה פרטית משלו ואפילו מקבל הופעת אורח מכריסטופר לויד, לנצח הפרופסור המשוגע מ"בחזרה לעתיד" בתפקיד פסיכי לא פחות.
רוזאריו דוסון האלוהית חוזרת להיות גייל, הזונה המופרעת, האלימה ובעלת החולשה הנצחית לדוויט (ברולין את אואן, בשבילכם) ושחקנים נהדרים אחרים מגיעים להופעות אורח קטנות עד מזעריות, של סצנה ורבע: ריי ליוטה בהופעה קצרצרה ומוטרפת, כריסטופר מלוני (לנצח קלר מ"אוז", בשבילי ובשביל אחי), ג'רמי פיבן, המוכר מאלפי תפקידים קטנים, ג'יימי קינג שחוזרת לגלם את גולדי ותאומתה בתפקיד קצרצר ביותר, סטייסי קיץ' הוותיק, שגם תחת מעטה איפור כבד אי אפשר למחות את צלקתו המפורסמת וליידי גאגא בסצנונת קטנטונת חושפת את כישורי המשחק שלה במינימום איפור, גלאם וקאמפ, האופיינים לה.



מילה רעה למתרגמי שם הסרט לעברית, כרגיל כמעט, איך לקחו את המוטיב המרכזי, של עלמה ששווה להרוג בשבילה והפכו אותו לחלק השני של המוטיב, שהיה זניח יותר ואינדיבידואלי עבור דמות אחת וקראו לו "עלמה להרוג", אידיוטים, זו לא מילה גסה. אין ספק, שהסרט מבדר, עושה המשך ראוי, גם אם לא באותה הרמה בדיוק, לסרט הראשון ועושה עונג ענק לצופיו, שחיכו כמעט עשר שנים בשביל להמשיך ולהנות מתוכן חדש, שגם אם ממחזר את עצמו מעט ולא מחדש, הוא המשך עלילתי ותקדים עלילתי לסרט הראשון, כי בינינו, כמה אפשר לטחון כבר את הסרט הראשון ? עכשיו תהיינה אופציות משחק למחזור ואפילו בתלת מימד, לאלו שלא חוששים מכאב ראש/עיניים של שעה וחצי. מילר ורודריגז מתבקשים להעניק לנו את המנה השלישית, שתלמד מהראשונה ומהשנייה כיצד להיטיב ולחתום טרילוגייה, שתיכנס לאגדות הקולנועיות של חובבי הקומיקס האפל והקולנוע המבדר.