"השער": מראה שחורה

עמי ותמי כבר גדלו והם בכלל לא עמי ולא תמי, הם יותר בכיוון של קיילי וטים, נשמע כמו משהו שלקוח מאחת מהתוכניות של "הופ", אבל זה לא משהו שהייתם נותנים לילדכם לצפות בו. "השער" הוא בעיקרו מותחן, הוא מתנהג כמו סרט אימה, אבל לא מפריז, הוא מחפש הבהלות זולות, לעיתים, אבל עושה זאת בצורה מעודנת ופחות צפויה מהשטאנץ האימתי הרגיל, הוא מנסה להיכנס אל תוך לב ליבו של הצופה ולבחוש בפחדיו וחששותיו וכך גם עובדת המראה, גיבורת הסרט, היא לוקחת את שני הילדים, שבגרו ומאלצת אותם לחזור אחורה, לצלקת ענקית שהותירה בהם בעת ילדותם.

טים, הלא הוא ברנטון טוויסט, העסוק והעמוס מהשנתיים האחרונות ועד יום זקנתו (כנראה), הוא האח הקטן שהיה במתקן כליאה כלשהו, כנראה לצעירים סוררים והוא משתחרר לאחר טיפולים פסיכולוגיים מאסיביים ולומד על עצמו ובעצמו, על הדרך, יסודות פסיכולוגיים איתנים, שייתנו לו בסיס מוצק בהמשך הסרט, לוויכוחים מהותיים עם אחותו על הבדלים בין העולם האמיתי לבין המציאות האלטרנטיבית (או שלא) שהיא בנתה לעצמה.



קארן גילאן הג'ינג'ית היא אחותו, קיילי, שאגב מפתיע לראות לאחרונה ג'ינג'ים על המסך שאינם קשורים קשרי דם לברנדן גליסון, או במקרה שלה, לאיידן גילן, לפי שם המשפחה, בכל מקרה היא האחות שהייתה חופשיה במשך כל שנות הכליאה של אחיה, אבל לא באמת חופשיה, מכיוון שהיא התמסרה והקדישה את כל חייה להתחקות אחרי עקבותיה של המראה שהפכה את חיי ילדותה ושארית חייה לסיוט מתמשך, מקור ללעג חברתי ומקור לחיים חסרי שקט וסגירה.

בעצם, הסרט לא נותן לצופה אף רמז על מה שעברו שני האחים, מעבר לעובדות הקיימות והמוצקות לגבי זמן ההווה, העבר הולך ומתקלף עם שלבי הסרט ומתבהר לצופים, עובדה שמחזיקה את הצופה במתח נשמר בכל שלבי הסרט, כאשר עוד פרטים מהעבר נגלים, מדובר במלאכת בימוי מוקפדת כאשר הבמאי מייק פלנגן זורק חלקיקי פלאש-בק לכל עבר וגם יודע מתי לקטוע אותם בזמן, על מנת לשלב ולעבור לזמן ההווה. המתח נשמר והצופה מרותק, גם ללא צורך מתמיד בהקפצות והבהלות, המזנקות על מנת לכלות את המעי הגס של הצופה ולהוציא לו את שאריות האוויר הננשם.



הסרט מתכתב עם אלמנטים פסיכלוגיים חרדתיים, כאשר טים, האח, ששהה במוסד סגור דווקא מביא את נקודת המבט המפוכחת של שני ילדים במצוקה, בעוד קיילי, האחות, עדיין מכורה ומסורה בכל נימיה ו-ורידיה לניסיונות ההפרכה העל טבעיים. כמובן שצד אחד מנצח בסופו של דבר, בענק, האקט והמעבר לעל טבעי מנתק את הצופה, שעדיין חש מבולבל וטרם בחר צד, מהלוגיקה הפשוטה ומחזיר אותו בחזרה לז'אנר מותחן האימה העל טבעי, זה שזורק כל רציונאל אל מעבר לחלון ושואב את הצופה אל עבר הלא נודע וחסר הוודאות.

השער המתקבל מהמראה הוא מן בבואה של אמת על המביט בה וההקצנה של אותו אדם פי כמה וכמה, היא מתעתעת, מטריפה ומוציאה אנשים משיווי משקל, גורמת לסכסוכים פנימיים, שהמערכה הישראלית-פלסטיני ת נראית לידם כמו מריבה בין ילדים בגן ולבסוף גם מוציאה אלמנט אלים בצורה בלתי רגילה, כזו שגורמת גם למחבלי דעא"ש להיראות רחומים וחנונים. "השער" מגיע לאקורד הסיום, כאשר גם הצופה וגם השחקנים כבר קצת איבדו את ההתמצאות בעלילה, מי אמיתי, מה הזמן הנוכחי ומה לעזאזל עושים פה החבר'ה מהקליפ Thriller של מייקל ג'קסון? את כוכב הסרט, ברנדון ת'וויטס, נראה שאנחנו הוליכם לראות די הרבה בתקופה הקרובה, הוא על גל קולנועי מטורף ובלי עודפי כישרון ועם המראה הנכון, נראה שהוא בדרך לכיבוש מאסיבי של ההפקות ההוליוודיות ולמי שיש בעיה, אין אף ברירה, מלבד התמודדות עם הפנים הנעריות החלקלקות הללו.



התוצאה הסופית היא אולי לא מרעישה ופורצת גבולות, אבל מתקבל סרט אימה, שנבנה בצורה מרתקת ולא נותן לצופה פיקים קיצוניים לצד רגעים מתים, פשוט נבנה בצורה נהדרת ומחזיק כל אותו הזמן את הצופה ולא משחרר עד לסופו, אותו סוף שכמובן כמו בכל סרטי האימה מותיר אופציה לסרט המשך, או סרטי המשך, או סרטי צד ולאו דווקא באם הצלחת הסרט מצריכה ודורשת את המשכו במילא ההחלטה בידי חברות ההפקה. ישנו קו עלייה בסרטי המותחן האימתיים, לצד זיבלונים בלתי נגמרים וסדרות אימה, שכבר מנסות להינתק בשארית כוחותיהם מתודעת הצופים, קו העלייה מבורך בהחלט ודורש תיאום בין שאר מפיקי הסרטים מהז'אנר בהוליווד, לשמור על קו אחיד ורציף בז'אנר הנהדר הזה.