"באבאדוק": אימה אחרת

כל אדם במהלך ילדותו סבל מהזיות שונות של מפלצות או רוחות המאיימות על שלוותו. זהו שלב התבגרות מחייב לילדים קטנים, סיפורי המפלצת שמתחת למיטה, המפלצת שבארון הבגדים או הרוח רפאים שנמצאת מאחוריך במראה בשירותים. בתור רעיון לסיפור או צ'יזבט אימה אין ספק שמדובר בקונספט נפלא, אך כשמדובר בסרט שלם זה תמיד הופך את המשימה למורכבת. "בוגימן", סרט אימה סביר שיצא בשנת 2003 (וסבל מקטילות איומות של המבקרים, בערך כמו באטמן ורובין של סרטי האימה) ניסה לסחוב את הקונספט אל המסך, ולמען האמת יש בסרט הזה כמה מהרגעים היותר מטרידים שצפיתי בהם כילד, למזלי הסוף המגוחך כמעט השכיח לי את רובן. אבל זה לא משנה את העובדה שהקונספט הזה הוא רגיש, נגיש, מאוד מעניין, וצריך להיות במאי מאוד יצירתי וחכם כדי להפוך את זה לסרט שלם שלא נהפך למגוחך במהלכו. ג'ניפר קאנט, שחקנית אוסטרלית שלאף אדם אין מושג מדוע בחרה לביים פרוייקט זה, ביימה סרט קצר על הנושא, ומרוב התגובות החיוביות על השליטה בסאונד ובצילום החליטה להפוך אותו לסרט מלא. התוצאה בהחלט ראויה מסוגה.

את הדמויות שעוטפות את הקונספט אפשר לתאר בקלות: מדובר בסיפור על אם אלמנה לילד בן 7, שמתקשה להסתדר בכל מסגרת חברתית או לימודית בה נמצא והאדם היחידי שמתקשר עמו כראוי היא אמו, ואולי סבתו הזקנה. כאשר האם מספרת לו סיפור מספר שמצאה באופן אקראי על המדף, מתגלה לתיאורים גרפיים אכזריים על יצור בשם באבאדוק אשר רוצה להשתלט על ביתם ומרוב זעזוע מזניחה את המקרה מזיכרונה. בנה, דווקא, מתעלק על הנושא כמו כל ילד בגילו, ומתעסק במפלצת ובפחד ממנה בכל רגע אפשרי. כשהאם מגלה שאותם הפחדים של בנה נשמעים אמינים מרגע לרגע, ההבדל בין דמיון למציאות נעלם והפחד הבלתי נשלט מהלא נודע הולך וגדל מרגע לרגע.



בסרט זה הדבר שמניע אותו הוא כמובן לא העלילה, אלא הבימוי, והיופי בבימוי של ג'ניפר קאנט בסרט זה הוא שהוא לא נוטה להפוך לממוסחר וקלישאתי כמו שכמעט כל במאי האימה הנוכחיים נוטים לעשות, אלא שומרת על הרמה הגבוהה והמקורית, שומרת על הטון האימתי שלא מתפרץ במהלכו אלא מופגן באופן מאופק, קלאסי, כמו בסרטי האימה האנושיים והמצמררים של שנות ה-80. אז נכון, הבהלות ודמויות קריפיות זה בהחלט דבר שעובד לצפייה עם חברים עם פופקורן גדול וחוש הומור, אבל הפעם מדובר בסרט שלא מנסה להבהיל אתכם, אלא להיכנס לאט לאט עמוק בנבכי הפחד, הסיוטים והטראומתיות שמתחבאות בכם, ולופת לאט לאט עד שכבר אין מקום לנשום. מי שלא מסוגל להתחבר או להתמסר אל סרטי אימה, (לועג לדמויות, מזכיר בכל שניה ש"זה לא אמיתי" ורואה באור יום למשל) לא יוכל להבין עד כמה הסרט הזה מפחיד, ואולי גם יכול להיות שמדובר בחוויה סובייקטיבית לחלוטין שלי, אך בעיני כל עניין סרטי ה"בו!" למיניהם כבר חוזר על עצמו, וסרט זה מביא נוסחה אחרת, מרעננת, לדרך בה ניתן להפחיד את הצופים. הדרך בה קאנט מפחידה היא באמצעות צילום קלאוסטרופובי, פסקול עולה ומעורר חרדה, ובעיקר עריכה מבריקה של דמויות מעורפלות ותמונות מאיימות.

אפשר להגיד שהשיטה של ג'ניפר קאנט די מצליחה; הסרט עבר בפסטיבלים רבים ברחבי העולם (בניהם פסטיבל סאנדנס), קיבל ציון של 99 אחוז באתר המבקרים rotten tomatoes וחמישה כוכבים בטיים אאוט בניו יורק, ואפילו הוגדר כ"אימה פסיכולוגית", מה שבאמת יכול לאפיין את סוג האימה שבו, פועל בעיקר על הנפש. אבל חלק ממה שהופך את הסרט הזה לכל כך מדובר הוא גם אסי דייויס, השחקנית הראשית בתפקיד האם, שבעצם עוברת פה מסע מטלטל עם הדמות ומצליחה לגרום לה להציג צדדים כל כך שונים ואמינים של משחק והתחברות לדמות שאפשר לומר שמדובר באחת מהופעות המשחק הטובות שראיתי השנה, למרות כל הרוזמאונד פייק או פטרישה ארקווט מהצד. הופעתה בסרט זה משדרגת אותו בכמה רמות, האמינות והדרך בה נכנסת לדמות הופכת אותו לכל כך אמתי, וכל כך מפחיד.



אבל אחרי המחמאות הרבות הגיע הזמן גם להגיע אל החסרונות, ומהם לצערי אי אפשר להתעלם. מלבד הרצון להפחיד הסרט דל במרכיבים. ההתרחשויות בו מאוד דלות, הדמויות שבו מועטות, וגם אלה שקיימות לא באמת מסתוריות ועמוקות כפי שמתיימרות להיות. מדובר בסרט על המיתוס האייקוני של המפלצת שנמצאת מתחת למיטה, אך מלבד אותו הקונספט, אין לסרט תפניות רבות או טוויסטים מעניינים, הוא כולו עוסק רק באלו וסובב רק את אותו הקונספט, מה שהופך אותו לרגעים רבים "צועד במקום", ומכיל מעט רגעים מתים. הרגעים המפחידים באמת מפחידים, והרגעים המותחים בהחלט מותחים, אבל גם בתור סרט אימה מצמרר שגרם ללב שלי לדפוק באופן מוגזם מהרגיל, עדיין, לא הרגשתי שחוויתי חוויה שלמה. אין בסרט הזה את ההנאה הזולה שיש בסרטי אימה, אין בסרט הזה את הכיף שיש בבהלה ובצחוק, זה סרט שבאמת כל מטרתו היא רק להפחיד, וזוהי אומנם מטרת הז'אנר, אך זהו לא פחד מבדר הפעם, הו לא, זהו פחד שאו שירדוף אתכם בלילות ויגרום לכם לסיוטים, או שלא יגרום לכם להרגיש דבר. ככה או ככה, קשה להבין אם הצופה יצא מרווח או מופסד, אך לפחות צפינו באחד מסרטי האימה המיוחדים והאמנותיים של השנים האחרונות.