"התבגרות": להתבגר ולהתגבר

12 שנים ולא של עבדות, אלא, אולי, של מעט מאוד ימי צילומים. זה מה שעבר על חלק הארי של הקאסט של "התבגרות", נאספו כוכבי הסרט, הבמאי וצוות הצילום - צילמו וחזרה לשגרת חייהם. ככה מדי שנה, במשך 12 שנים, אם זה לא ראוי לתשבחות והערצה, אז מה בעצם כן ?. פרויקטים קמו ונפלו, שחקנים השמינו, רזו, הזדקנו ובמקרה של הסרט הזה, גם התבגרו ועברו ממצב ילדות, דרך מסלול התבגרות עד להגעה לבגרות מלאה וצעירה. מרשים מאוד ומבחינה חזותית ופשטנית אין דבר יותר יפה מלראות ילדודס קטנים הולכים ובוגרים לנגד העיניים וכל הקטע, שאין מדובר כאן בסרט דוקומנטרי. מייסון הוא ילדון צעיר וחולמני, הוריו גרושים והוא ואחותו גרים אצל האמא, עד שיום אחד אביו חוזר ופורץ בסערה חזרה אל חייו ואל חיי אחותו ומשם המאזן לא באמת משתנה, אלא שהוא לומד להכיר את אביו מחדש, התהליך שעוברים השחקנים בסרט הוא בעיקר הזדקנות, התהליך שעוברות הדמויות בסרט הוא לא רק.

האמא והאבא הולכים והופכים להיות, לאיטם, יצורים שונים ממה שהתחילו והפואנטה הדי חשובה הזאת עוד תתפרץ (בלהבה נמוכה, כמובן) בשלבים די מאוחרים של הסרט, כל אחד הולך לכיוונים, שיטיבו עימו ועם משפחתו ומשיל מעליו את עורו הצעיר והופך, לאיטו למבוגר עם פרספקטיבות שונות על החיים ומגלם, בעצם ובצורת קו רציף, שלא מסופר, את החיים אחרי גיל 18, הגיל בו הסרט ומייסון מפסיקים את השת"פ, ארוך השנים והמתועד לאיטו.



את זוג ההורים מגלמים שחקנים נהדרים: אית'ן הוק, שמתחיל כצעיר פרוע, שנוטש את ילדיו לאחר שקיבל לא מעט החלטות פזיזות בחייו והולך ותופס כיוון רציני ובורגני לחיים, עם התבגרותו כהורה וכאדם ומנגד, פטרישיה ארקט, הלא היא האמא של שני הילדים ומעבר לגידול כרס קלה ומעט קמטי חיים על פניה, היא מתחילה בתור אם צעירה ודי ענייה וממשיכה לכיוונים אקדמאיים ומנסה את כיוון הנישואים לא אחת ובכל פעם מגלה, שהפרטנר סובל מחולי דומה, שכנראה קשה לה להשתחרר ממנו.
שני ההורים הם דמויות מפתח בהשפעה על אופיו וחייו של הנער, שמתחיל כילד מעט מוזר, אדיש וחולמני וממשיך אל תוך מסלול בוגר יותר, ששומר על אופיו הצעיר. קצת יותר סקרן וחשדן, אבל הכל במעטפת אדישה, על גבול המעצבנת. אולי לא מעט מבקרים וצופים בסרט התרשמו מכישורי המשחק של אלר קולטריין, הילד שהולך ובוגר לנגד עינינו, אבל למדתי עם הזמן, שהוא הולך וגדל להיות מאוס, בעיקר. גיבור לא מעניין ולא מרתק, פרווה ברמה הגבוהה ביותר, מוכשר ככל שיהיה, הוא מציג הבעה ופרצוף אחד.

מן קיאנו, הדור הבא. לא מסגיר אף שמץ של רגש וחיים מלאי אירועים רגשיים הופכים את הנער, מסתבר, לסוג של אבן נאה, שלא מצליחה להוציא, משך 12 שנים של בימוי סרט וכמעט שלוש שעות של הסרט עצמו, אף פיסה רגשית על המסך, המושג שמוענק לשחקנים שעושים תפקידי אופי מרשימים - מתפוצץ על המסך, רחוק שנות אור ממה ומי שנגלה לנגד עינינו מהלך סרט שלם, הוא ממש נמצא בצד השני של הספקטרום של הפיצוץ ונראה יותר כמו חצ'קון בתהליכי ההבשלה, לפני היציאה אל פני השטח, שם הוא נעצר. ולמרות קולטריין, הפוץ החמוד, הסרט שומר על עניין במשך כמעט שלוש שעות ומעבר לכך, לא גרם לבמאי וצוותו להתייאש ואף להאמין ברעיון במשך 12 שנים, מה שהוציא כל כך הרבה מבקרי קולנוע מגדרם, עניין שלעניות דעתי, קשור במיוחד לאופן שבו הושג ההישג, האופן שבו משך הזמן, שלקח להפיק ולהוציא את הסרט לאור כל כך מיוחד ומתעלה מעל כל ז'אנר קולנועי, מעל הדרמות המשפחתיות וההתבגרות. הצוות, שהוציא את הסרט לאור, מקבל תגמול והכרה על תהליכים קולנועיים, הכרה שמדלגת על סיפור, עלילה והופעה מרשימה, מבחינת משחק.



הדברים הקטנים שהופכים לגדולים, השינויים העדינים בעור פני השחקן הראשי, השינוי במבנה גופו ומבנה גוף חבריו לסט, השינויים הטכנולוגיים המתחוללים בעולם שבחוץ, כמובן ששינויי תרבות והשפעות הטכנולוגיה, הקולנוע, הספרות והמוזיקה על השקפותיו של צעיר בשיא שנותיו הצעירות, הוא הופך מילדון לנער דעתן, שנשמע די מיואש מהמפלצות הטכנולוגיות ולומד להעריך אספקטים של תרבות - בנאלי לחלוטין ועם זאת מצייר תמונה מפורטת ומעניינת עם מספר דקות לא אחיד לכל שלב ושלב בחייו של הילד/נער. בנאליות היא שם המשחק מכיוון שלינקלייטר מביים בעצם סרט על החיים של ילד, ההולך ומתבגר, ילד שחייו הם סוערים יותר משאר הילדים, אבל הוא מצליח ליצור קליפה אישית ומגיב בצורה שונה מילדים יצריים יותר, נוכח הניסיון של הוריו לשמור ולהגן עליו, משני הצדדים ולפעול לטובתו.



אבל שוב, הדגש וחשוב להדגיש, הוא שהסרט בסך הכל משקף מציאות ובמציאות, לצערנו או לשמחתנו, אין שיאים מתמידים, אפשר לומר. כך, שהיעדר פואנטה מוגדרת מעבר לעצם העובדה שהחיים חולפים מהר למדי ופעם אחת אתה פה ופעם שם, פעם ילד ואחר כך נער ואז מבוגר ולאט לאט אתה מבין את החיים בצורה שונה, השקפתך משתנה מכניסת ילדים ובעוד שלושים שנים תהיה מישהו שונה, כנראה ממי שהיית לפני כן ואולי תסתדר, או שלא, עם אנשים שלא ראית או ראית איתם באותה העין, אין פה בשורה מרעישה, אבל הדרך בהחלט חשובה ומקורית. אם אפשר לומר על הסרט עצמו, מבחינת תוכן, שאין בו שום דבר מיוחד ולומר שהוא טוב, אפילו מצוין, הוא לא יכול להיחשב יצירת מופת על מי ומה שהוא, אבל אם הדרך נחשבת והתהליך הסיזיפי והלא פשוט, נחשב גם כן והוא בהחלט נחשב, אז אפשר לומר שהסרט הזה הוא יצירה ייחודית, מקורית ומעניינת ולו רק בזכות הדרך, שבה הוא הושג. בציונים, העובדה הזאת נותנת עוד נקודות על מאמץ יוצא דופן, מקוריות והתמדה והחיים בקולנוע ההוליוודי מתקשים להיפרד ממספרים וציונים.