"זעם": האקשן טוב, השאר פחות

נכון, הוא בן 50, אך דווקא עכשיו בגל החוזר של שחקנים בני 50 ומעלה שמופיעים ופעילים (דנזל וושינגטון, טום קרוז, ליאם ניסן) שווה לו לחזור לשחק בסרטים רציניים וטובים באמת. לפחות הוא מנסה. "זעם", הוא סרט מלחמה עתיר ציפיות ועתיר אלמנטים איכותיים הסובבים אותו שמהווים באז חזק לאוסקר הקרוב, למרות שכרגיל מדובר בתופעה שרלטנית של נושא חשוב ושחקנים גדולים שמשחקים בסרטים בינוניים. הפעם כבר נשבר השיא ונשברה גם הסבלנות. אפריל, 1945, מלחמת העולם השנייה. בקרב קבוצת הטנקים האמריקאיים היוצאת למלחמה בגרמניה הנאצית, בראד פיט מוביל את צוות הטנקים כשבפיקודו הטנק הראשי, "זעם". חבורת הלוחמים נכנסים אל גרמניה במטרה הראשונית לכבושה, שנהפכת לאחר מרחץ דמים אכזרי למטרה הסופית שהיא פשוט לשרוד. הסיטואציות החברתיות או הבחירות המוסריות בזמן מלחמה מובילות את הסרט לכל אורכו ומעצבות את חווית הצפייה.

הסרט מתחיל ישר ולעניין עם קטעי הקרב שבו, והם כיאה לשנת 2014 מרהיבים, ריאליסטיים ומותחים. דויד אייר, במאי הסרט הוותיק כבר ידוע בבימוי סצנות אקשן אינטנסיביות בסרט "סוף המשמרת", וכאן למרות הסגנון השונה מצליח ליצור קטעי קרב ארוכים ומעניינים שלא משעממים בניגוד לאלפי סרטי מלחמה אחרים. דבר מוזר ששמתי לב אליו הוא שאפילו היריות שיוצאות מן הטנקים מסומנות בצבעים, ואפילו מחולקות לצבעים על פי הטובים והרעים. דבר שמצד אחד מגוחך ומצד שני חכם, כי מדגיש את המלחמה והופך אותה ליותר פעילה קולנועית.



בראד פיט הוא קולייר, שבעצם מייצג את הקונפליקט המתבקש לחייל החדש באזור, נורמן. בעוד קולייר הוא חייל ישן, אמיץ, שספג מוות ומלחמות רבות וכבר ראה גופות ודימומים, נורמן הוא אדם מסכן, חלש, שלא חווה מלחמה לעולם ומתגייס אל המלחמה באילוצים רבים. הקונפליקט הזה מעלה שאלה שהיא דווקא מעניינת: האם להלחם במלחמה היא דבר נוראי שהורס את נפש האדם או דבר אצילי שהופך אותך לגיבור? שאלה מאוד מסקרנת, אך הסרט נותן את התשובה הכי חמקמקה שאפשר: גם וגם. הסצנה שהכי חקוקה מהסרט שמאפיינת את הנושא היא סצנה בה נורמן מוכרח לירות בנאצי בכפיה שעוררה תגובות רבות באולם. אפשר להגיד שהחלק בו הסרט עוסק בקונפלקיט בהחלט שומר על עניין, אך באיזה שהוא שלב פיט מתרגל לעניין שהוא לא יהיה לוחם כמותו, והשאלה המוסרית הזו נעלמת כלא הייתה.

אבל שאלות מוסריות ברמה גבוהה הם לא מה שאנו מצפים מסרט מלחמה ברמה נמוכה, אלא קטעי האקשן, רק חבל שיש את הדרמה המאולצת שנכנסת והורסת כל דבר טוב שיכל לצאת מהסרט. כיוון שמדובר בסרט שעוסק בחמישה גיבורים ראשיים, רובו בנוי מההתנהלות בניהם, כאשר אחד מצחיק, אחד משוגע, אחד תמים ואחד הוא כמובן בראד פיט. אה, גם שיה לבוף שם, אבל הוא לא עושה שום דבר חוץ מלבכות. כשהסרט מנסה ליצור סיטואציות מורכבות בניהם, הוא עושה את זה דרך סצנות מגוחכות ומביכות כאחד, כמו למשל סצנה בה החבורה מתנחלת בביתה של גרמניה ואוכלת ארוחת צהריים בה הם מספיקים לבכות, ללכת מכות, לצחוק, לשכב עם אחת הבחורות ואז כמובן לנתר אל המלחמה. הסצנה הזאת באופן ספציפי היא אחת הסצנות היותר מביכות שנתקלתי בהן בסרט רציני שראיתי בשנים האחרונות. כל כך הרבה אירוניה וחוסר מודעות למצב המביך בו נמצאים הגיבורים שמביעים רגשות שונים אחד אחרי השני רק בשביל שיהיה בסרט מה להראות, איך אפשר עם דבר כזה להזדהות? והקיטש לא נגמר. בין סצנת קרב לאחרת אנו סופגים נאומי "אחים אנחנו", מסוגי הנאומים המביכים שאומר טוראי קיין בסרטו של שפילברג שכרגיל אם האחד בסכנה כולם ירתמו, ואם כולם הולכים למות אז ימותו יחדיו, והם בשם המדינה, וכולי וכולי.



אבל לא הקלישאות, לא העלילה הצפויה ולא המלודרמה המביכה הופכים את הסרט הזה לכישלון בינוני רדוד, אלא השאלה הפשוטה: מה למדנו מכל זה? ישנה מלחמה מרהיבה ומרובת קונפליקטים בין ארצות הברית לבין גרמניה, ובכל זאת, אנו שוכחים שהאמריקאים נכנסו אל שטחי גרמניה, ומן הסתם הגרמנים ילחמו בהם עד מותם. ברור שיש מטען מוסרי עצום מאחורי ההחלטה, ואין שום סיבה שנוגדת אותה, גרמניה היוותה איום ענק על העולם באותה תקופה, אבל הדבר היחידי שהפריע לי הוא שהם בחרו לעשות את זה. ארה''ב הייתה בעצם המדינה היחידה שלא לקחה חלק במלחמה באותה תקופה. הם נכנסו בכוח אל תוך גרמניה, בכוח איבדו חיילים ומדובר בחיילים שבחרו לעשות זאת, יש הידונו אפילו שקיבלו שכר על כך. אז למה עלינו להזדהות? כשאתם בוחרים להלחם, לאבד דם, להיכנס לארץ זרה ולהלחם בה קשה לי באמת להבין את המטען הפוליטי או המוסרי שהסרט מציע. מלחמה זה רע? אז למה יצרתם אותה? כדאי לראות את הסרט כדי להבין את כוונתי. ישנן סצנות רבות שקשות לצפייה בסרט, כמו גופות תלויות ואיברים בולטים, ופעם אחר פעם אנו שואלים את עצמנו מה הסרט רצה להגיד בזה. יש בו קטעי קרב מעולים, חבל שאין בו שום דבר חוץ מזה.