"הכומר": דת ומשפט

הסיפור האישי שלי עם הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, ברנדן גליסון, אשר הוא מוקד משיכה יחיד ומספיק, על מנת לצפות בסרט שהיה מתחת לראדאר הלהיטים וסרטי הקיץ/סתיו/חורף. אף אחד לא דיבר, לא ביקר ולא שם דגש על היצירה האירית האיכותית הזו, שתויגה, בטעות אנוש בתור דרמה/קומדיה. זה אכן הגיוני, גליסון הוא ציניקן ידוע בסרטיו וכל יצירה עם לב ורגש, אצלו, מלווה גם באספקט קומי ולכן, הציפייה עמדה בעינה, לקבל סרט שהוא ז'אנר משולב בין דרמה לבין קומדיה, חבר שנקלע לאיזור הסלון שאל במה מדובר בסרט, בו אנחנו עומדים לצפות וטענתי בתוקף כי זו קומדיה, לא זולה, שמכילה בדיחות גסות ונמוכות אלא כזו שתעודד את מצב רוחו ותעורר חיוכים מוגברים.



ובכן, טעיתי טעות מרה והגישה לסרט, אשר עוררה ציפייה לקבלת ז'אנר מסוים התפוצצה לי בפנים, כאשר עם התקדמותו של הסרט והניתוק מהפן הקומי-מריר החלוש, הסרט הפך להיות דרמה כבדה משקל ורבת משמעות. גליסון הג'ינג'י ובעל המראה של המבוגר החביב מכנס את פניו מתחת לזקן עבות ומכסה את גופו בחליפת כמורה ונכנס לתפקיד מדי דקה ומדי שנייה בצורה מעוררת התפעלות. מכומר ציניקן ואדיש, אשר לא מרבה להביע רגשות ומנסה להישאר קר רוח אל מול צרות היום יום, הוא הופך את עורו ומעבה את חורי המסננת הרגשית והופך פגיע יותר ועמוס תגובות ושלל רגשות, אשר העלילה מחייבת והשחקן הנהדר הזה מספק, מרגע לרגע גליסון חוזר ומעניק הופעה נהדרת וסוחב את הסרט הדרמטי והלא פשוט הזה על כתפיו הרחבות.



על מנת להתנתק מהצד הכאילו קומי, חוזרים לעלילה האפרפרה והכבדה, גליסון הוא כומר, אשר בסצנת הפתיחה של הסרט מקבל איום על חייו, הוא חושב שהוא יודע במי מדובר ויוצא למסע של שבוע, בול אותו הזמן שלקח לבורא לברוא עולם שלם. הזמן המוקצב לכומר, זמן הבריאה, הוא הזמן להיטהר מכל החטאים שלו, הזמן לגשר על הפערים עם אנשי קהילתו ולתת מענה ולהעניק עזרה לכל מי שצריך וטרם קיבל אותה במסגרת שירות הכמורה. תא הוידוי הופך לנייד והכומר מעניק שירותי וידוי לכל מי שחפץ, אבל הפעם בגלוי ולא מוכן להתפשר בפני אנשי הקהילה הדורשים את שירותיו ומוריד מעצמו, באופן מטאפורי, את חליפת הכמורה.

הסרט מציג את התלות של קהילה קטנה ודתית במתווך לאלוהים ומעביר ביקורת קשה ונוקבת על האשמות המיוחסות לאנשי הדת בעולם, הוא סרט ששופט את נציגי הדת וגם מנסה להביא את התגובה וההגנה שלהם, משפט שדה עם פרקליטים, סנגוריה, נאשמים וחבר מושבעים ונציג אחד שצריך לשאת בעול המרכזי ולייצג את כל הצדדים בצורה שווה. גליסון עומד במשימה באופן פנטסטי, הסרט עמוק ונכנס לפינות וזוויות, שפשוט לא מעניקות הנחות לאף אחד מהצדדים: המאשים והנאשם, עם חצי שעה ראשונה, אשר מנסה להקליל את הנושא הכבד ועושה זאת עם הומור ציני מריר, שמנסה להחליק את הגלולה המרה במורד הגרון.



בין אנשי הקהילה, אשר סובבים את הכומר מסתובבים שחקנים איריים נהדרים וגם כמה שמות מוכרים ובראשם איידן גילן העצום, אשר מוכר בעיקר בזכות ראש העיר קרקטי מ"הסמויה" האגדית וכעת מתפקידו בתור "אצבעון" התככן מ"משחקי הכס" הנפלאה, אבל לא שם מסתיימת הרשימה האיכותית של שחקני המשנה, כאשר גם אמט וולש הוותיק פוקד את השורות עם תפקיד קטן ולידו גם אייזק דה-בנקול, אשר זכור מתפקיד הצרפתי ההזוי מ"דרכו של סמוראי". לקינוח מפציעים גם כריס אודווד הנהדר ואפילו בנו של גליסון, דומהנול, הג'ינג'י פוקד את הסט לתפקיד קטן וכמובן שהפנים היפיפיות שייכות לקלי ריילי המצוינת, שבתפקיד מצוין, בתור ביתו של הכומר מראה שהיא לא רק פנים יפות וגוף מהמם.



גליסון עושה עבודה נפלאה וכך גם הצוות שלצידו, עטוף בבימוי נהדר ומקצועי של ג'ון מייקל מקדונה, אשר כבר ביים את גליסון ב"שומר חוק" הפנטסטי (והקומי!!!) ויודע בדיוק היכן למקם וכיצד להעביר תחושות מדויקות לצופה. הכל עניין של גישה; אמרו לא פעם ולא פעמיים ופשוט הציפיות מסוג הסרט צריכות להיות תואמות למציאות, אותי זה הכה באכזבה התחלתית, שהתחלפה בהבנה של העומק והמחויבות, תכונות שהסרט דורש מהצופה הבלתי תלוי והבלתי מצפה.