"לפענח את אנני פרקר": אגוז קשה לפענוח

בחיי שאלמלא אהרון פול, לא הייתי טורח בכלל לראות את הסרט הנ"ל ("לפענח את אנני פרקר"), הציון ב-IMDB לא החמיא, הקאסט לא נצץ ורק העלילה טיפה משכה את העין ואז הבליח פרצופו של פול (שזהו, במקרה, שמו הפרטי בסרט), לנצח ג'סי פינקמן וקרא לי מתוך כרזת הסרט, ביקש עוד הזדמנות להוכיח, שהוא לא יודע רק ג'סי ודי, שהוא יכול להיות יותר מפרצוף נוגה ויפה בשאר הסרטים, שבאו אחרי ההצלחה הכבירה של "שובר שורות". וכך בכפיפה אחת עם עונתו האחרונה ב"שובר שורות" הוא נכנס לז'אנר דרמטי עם קמצוץ קליל של קומדיה, על מנת לשרוד את הנושא הכבד, אותו מתאר הסרט.



בצמוד ולא רחוק מהפקה זו הגיע גם "Need For Speed" מז'אנר האקשן, שלא חידש מאומה בסרטי מרוצי מכוניות וז'אנר קומי/דרמטי גם היה בדרך עם "ארוכה הדרך למטה", אף אחד מהסרטים, כולל זה הנוכחי, לא הצליח להעלות את קרנו של פול המסכן, שעם בחירה לא משהו בכלל, מוריד את עצמו בצעדים קטנים מפסגת האולימפוס, אליה הגיע עם חמש עונות בלתי נשכחות של אחת הסדרות הבלתי נשכחות, בשנים האחרונות. והתרומה היחידה שהסרט הזה תורם לרזומה המתהווה של פול, היא תוספת שיער היפית ומוזרה לאיש, שהכי לא היה מזוהה עם דמות ההיפי מלבד המבט המסומם. בתקופה הנוכחית משתלם יותר להתייחס לפול, התופעה ולא להיכנס לדקויות של הסרט, מכיוון, שהוא ולא שרף, הוא ולא מלאך, הוא בלבדו השם הגדול ביותר שיש לסרט הזה לנפק.



הלן האנט ממזמן כבר לא יכולה להציעה כלום, מלבד תווי פנים נאים וכישרון משחק מינימלי, שקיבלה דחיפה בשנות השמונים והתשעים ומאז די קשה לזכור הפקות מעניינות, בהם הייתה שותפה ואילו הכוכבת הבלעדית, הרשמית של הסרט, היא סמנת'ה מורטון האלמונית, שלא מראה סימנים של כוכבת בהתהוות, גם אחרי, שהיא מוליכה סרט לבדה, בצורה לא רעה, אמנם, אבל גם לא כזו שתיחקק בזיכרון, כמו הסרט עצמו.

הסרט מדבר על נושא חשוב ואף מבוסס על מקרים אמיתיים, אבל העלילה הולכת לאיבוד כל כך הרבה פעמים וממחזרת קונספט ממוצה עד דק, שכבר נראה בכל כך הרבה סרטים בשנים האחרונות. הדרמה האמיתית, על פניה, אמורה להספיק בשביל לסחוט רגש מכל אדם שפוי, אבל הדילוגים העלילתיים המיותרים רק מוציאים את הפוקוס מהנושא המרכזי ומסיטים את הצופה ברגעי סחיטת הרגש לכיוונים אחרים ולא מעניינים במיוחד. יותר מדי מושגים ומונחים מקצועיים מטביעים את הדרמה האמיתית, שהייתה אמורה להיות מרתקת ויותר מדי היסחי דעת, כאילו קומיים, מנסים להשתלב בנושא שהוא ממש לא קומי ולא קרוב אליו, גם אם חייבים הפוגות קומיות בסרט, שהנושא המרכזי שלו הוא מלחמה בסרטן וכל מה שסביבה.



לא מעט רגעים קשים לצפייה וכאלו שמצליחים להציג קולנוע אמיץ, מבחינת ניסיונות הוצאת הרגש מהצופים, אבל התוצאה הסופית היא לא בדיוק מה שפיללנו לה, בתור צופים וצרכנים למוצר, שאמור היה להפיל אותנו מהרגליים, בעיקר ועל אחת כמה וכמה שהוא עוסק ומתבסס על סיפור אמיתי, שהוא לא פחות ממדהים. רגעים אותנטיים בשילוב עם כאלה שנראים מאולצים הם נקודות החיוב והשלילה הצמודים זה לזה, קשה לצאת מזועזעים, כאשר בשלבים רבים של הסרט מרגישים שעמום מהול בתחושה שהסרט מאלץ את עצמו ודוחף את עצמו למקום שהוא לא מסוגל להגיע אליו, מעט מדי רגעי מפתח, בהם הצופה מקבל אגרוף לבטן. בסוף הסרט אני מנסה להבין את החיבור בין סצנת הפתיחה והסיום, שהן אותה אחת ומנסה להבין את החיבור בין העלילה המרכזית למיני עלילה, שהתרחשה במקביל ומתקשה להגיד מה תרומתה של העלילה, שכוכבתה הבלעדית היא הלן האנט ומתקשה להגיד, בכלליות מהי תרומתה של האנט לסרט.



אבל ולמרות הכל, הסרט הוא לא רע, הוא פשוט יכול היה לייצג וחייב היה לייצג בצורה יותר נאמנה את הנושא הכל כך חשוב עליו הוא מדבר. הבמאי הדי אלמוני, סטיבן ברנשטיין, לא מצליח לכוון את שחקניו ליצירת סרט בלתי נשכח ועוצמתי והתוצאה שלו היא די פרווה, בעיקר כאשר מדובר בנושא רגיש ורציני. שוב נותר למעריצי "שובר שורות" להמתין לבחירת תסריטים מאתגרים ותפקידים, שיאלצו ויוציאו מארון פול את הפינקמן שבו. כנראה שנצטרך לחכות עוד קצת עד שתפקיד כזה ידפוק על דלתו ויחזיר אותו בהינף סרט לתודעה הציבורית, ממנה הוא הולך ונושר, לאחר ירידת המסך על "שובר שורות".