"חיית הלילה": ביקורת

יש בי חיבה רבה לסרטים שמבקרים אנשים, לסרטים שבקרים מערכות או מוסדות שונים ולסרטים שמפיצים את האמת שלא ידועה לכולם, או שלא יודעים הם עד כמה. קולנוע הוא דרך נפלאה להפיץ את האמת, הדעה או הביקורת האישית שלך כלפי כל מערכת או ממסד שמשחק באנשים כמו בבובות ומנצל אותם לצרכיו האישיים. הבעיה היא שבשנים האחרונות סרטים ביקורתיים נהפכו לסוג של ז'אנר קבוע, ולעתים נשמע שהביקורת הזו קצת מאוסה או מוגזמת. לא הפעם. "חיית הלילה" הוא סרט נפלא שמבקר את עולם התקשורת בדרך הכי אכזרית שנראתה על המסך, אך יצאתי קצת מהורהר לגבי מסקנתו הסופית.

זה מתחיל בדמות שבעיותיה מעוררות הזדהות אצל כל אדם צעיר בימים אלו. לו בלום, בגילומו של ג'ילנהיל שרזה 10 קילו עבור התפקיד הביזארי, הוא דמות מעורפלת שעושה הכל בשביל להשיג עבודה. הוא גונב פריטים שונים ומנסה למכורם במחירים מוזלים, מפיץ תכנים באינטרנט עבור תשלום, ושאר דברים רק בשביל להשיג את הגרושים שיממנו את חייו. כשבמהלך תאונה מסתורית שנחשף אליה מגלה את הדרך בה התקשורת מסקרת את אירועי הפשע או התאונות שמתבצעות ברחוב, מבין הוא את ייעודו האמתי שאולי יצליח באמת לגרום לו להתפרנס בכבוד; תיעוד מקרי פשע עבור החדשות. זה מתחיל באופן מוזר, כאשר ג'ילנהיל נלחם עם מצלמה ביתית וזולה בצלמי תקשורת אחרים בצילום אירועי פשע, אבל מה שהופך את צילומיו של ג'ייק לשווים בעיני ערוצי החדשות הוא התוכן שבהם. לג'ייק יש את מה שאין לכולם: אומץ. ג'ייק מעז לתעד את מה שאף אדם לא מעז. את האירועים המדממים בזמן אמת, את מקרי הפשע הכי קשים שרק אפשר לדמיין. האומץ וההלחמות עבור הפרוטה של ג'ייק גורמים לו לעלות במעמדו המקצועי בדרך נפלאה, וכמובן שבעקבות כך נקלע לסכנות שמציבות אותו בפני החלטות קשות.



ג'ייק ג'ילנהיל כבר מזמן מובלט אצלי כאחד משחקי הקולנוע הטובים של ימים אלו, ואולי גם של ימי העבר. הצפייה בסרטים כמו "זודיאק", "אסירים", "דוני דארקו" וכעת "חיית הלילה" מראים כיצד הוא מצליח לגוון ביכולותיו, וליצור דמויות שכל אחת צבעונית ומעניינת בדרכה שלה, מבלי להזכיר דמות אחרת. הוא יכול להיות דמות עדינה ורכה בסרטים כמו זודיאק ולהיות דמות על גבות הפסיכופטית ב"חיית לילה". בעיני, התפקיד שלו בסרט זה פשוט מעורר התפעלות. גם שאר השחקנים כאן, כמו רנה רוסו בתפקיד מנהלת ערוץ התקשורת המתפעל את לו, וגם שותפו של לו בגילומו של ריז אחמד, אך בסופו של דבר, ג'ילנהיל הוא השחקן שמוביל את הסרט הזה ויוצר דמות מרתקת, מעניינת, מסתורית ובעיקר לא שגרתית.

אבל זה לא רק ג'ילנהיל שהופך את הסרט הזה לכל כך מרהיב. דן גילורי, במאי לא מוכר שזה סרטו הראשון שמביים, מצליח להחדיר בסרט לא מעט ביקורת ותובנות, אך לפניהן בא המתח שבעשייה ובבניית העלילה, ואין ספק שמבחינה זו מדובר בסרט כמעט עוצר נשימה. יש כל כך הרבה סצנות מרהיבות שבאות בתזמונים הנכונים, מרדפים, יריות, אפילו סצנות שמזכירות סרטי אימה, והכל נראה כל כך מציאותי, כל כך מרשים. כמובן שכל אלו נעשים סביב הבנייה של הדמות הראשית שמאתגרת את הצופה לאורך כל הדרך במחשבה - עד כמה רחוק ילך הוא בעקבות הכסף? או עד כמה ילכו שאר הדמויות שישתפו עמו פעולה בעבור הכסף? זו שאלה שהסרט מציב בתחילתו, ולכן שווה לחשוב מעט על סצנת הפתיחה לאחר הסרט ולהבין עד כמה הוא הצליח להחדיר בנו בתודעה את ביקורתו האכזרית. לכל אורכו הסרט מותח, קולח ומאתגר, ואין ספק שמבחינת הבידור מדובר בסרט ששואף לשלמות. הבעיה אצלי דווקא באה באמרתו חסרת הרחמים.



עם כל האהבה לרצון של דן גילורי הבמאי לבקר ולשקף את מערכת התקשורת בדרך כה בוטה, נראה שהביקורת של דן היא בעיקר כלפי אנשים ולא כלפי המסכים. כל הדמויות בסרט מונעות על בסיס אחד - כסף. כסף הוא באיזה שהוא מקום גם המניע של העלילה, של המתח, של ההסתבכות ושל סופו האכזרי שהותיר אותי המום מול המסך למספר שניות. אין לי בעיה עם סופים רעים. אני לא מצפה מכל סרט להיות עם סוף של דיסני. אבל באיזה שהוא מקום, כשהסרט לכל אורכו מסקר את המרדף התקשורתי בדרך כל כך ריאליסטית, אפשר לומר שהרגשתי שהסרט ממש נטה להפריך את המציאות בשביל להדגיש את אמרתו, ובדרך שקשה להאמין לה. אין ספק שהסתכלותו הפסימית של הבמאי המוכשר על האנושות מורגשת לאורך כל הסרט, אבל יש הבדל בין הסתכלות לקביעת העובדות שלא בטוח שנכונות. האם דן גילורי שכח שלבני אדם יש גם רצונות מעבר לכסף? רגש? אהבה? דאגה? כנראה שכל אלו לא מעניינים אותו, אך זה לא אומר שצריך להתעלם מהם. לא כל בני האדם חסרי רחמים. אבל זה לא בהכרח פגם. "חיית הלילה" הוא סרט פנטסטי. הוא מרתק, מאתגר ואפילו מרגש. אבל זה לא אומר שאתם חייבים להאמין למה שיש לו להגיד, כי גם אם זה נראה נכון, זה לא בטוח.