"איש מבוקש מאוד": מיוסר עד הסוף

קשה לומר שלא צפיתי את התוצאה הסופית ואת הדרך להגעה שלה, הרי ממש לא מזמן עובד אחד מספריו של לה-קארה (מודה אני שלא יצא לי לקרוא אף יצירה ספרותית שלו),"החפרפרת&qu ot; בכיכובו של גארי אולדמן שהיה מרובה בעזרים כנגדו, "החפרפרת" המצוין הגיש מנה קרירה של מותחן ריגול בניחוח וטעם של פעם והסרט הנוכחי, בכיכובו של סימור הופמן, כאשר לצידו קאסט עתיר וכביר, בתור העזר כנגדו, לא שונה בהרבה מאותו עיבוד קולנועי אחרון של לה-קארה ובהיות "החפרפרת" כסוג של הקדמה, אפשר להבין את התמונה הכללית, שתיבנה.

וזה לא רע, פשוט לא לכל אחד ויותר לאנשים עם סבלנות ועם הערכה לבנייה האיטית ודי צפויה של העלילה, אבל מעל הכל לאנשים עם הערכה לשחקן הכביר, שנפרד מאיתנו ולא ישוב לככב בתפקידים ראשיים, שנתפרו למידותיו ואילו הוא תפור בעצמו אליהם. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד בצורה כתובה ומסודרת מאחד השחקנים המוערכים והחביבים עליי בדורי ובדורו, אדם שאיכשהו היה פחות פופולארי בעיניי הציבור, אך מוערך מאוד בעיניי האקדמיה (שלוש מועמדויות וזכייה אחת ב"קפוטה") ובהינף סם אחד (או כמה) נפרד מציבור רחב מאוד של מעריצים, בטרם עת ומזל שהכרה הוא קיבל עוד בחייו.



ללא קשר ועם זאת, ועם קשר ישיר להופעתו האחרונה, בתפקיד ראשי, של הופמן, הסרט מושך סביבו עניין רב ולו מעצם השמות העצומים, לא פחות, שמשתתפים בו ואולי חוסים בצילו של הופמן ובצדק וגם, לצערי הרב, לא מנוצלים בצורה נאותה, אבל נגיע לזה בהמשך. הסרט מציג סיפור, לא מורכב במיוחד, המתרחש בתקופת עירנות וחשש מתאי טרור איסלאמיים, רדומים כפעילים, במציאות שאחרי ה-9/11, הסיפור לוקח אותנו לגרמניה, להמבורג, עיר שמסופר עליה בסצנת הפתיחה כעיר ששימשה בית לאחד מתכנני הפיגועים באותו יום נוראי, שצרוב בזכרון האומה האמריקאית וזיכרון העולם כולו. באותה עיר גרמנית כבר לא מקלים ראש באורחים, לא כל כך רצויים, מעבר לים וברגע שנוחת חייזר צ'צ'ני, שלא כל כך יודעים מה כוונותיו, כל סוכנויות הביון המקומיות וחיצוניות עומדות על הרגליים ונכנסות לדריכות וכמובן שדרכו מנסים לצוד דגים גדולים יותר. הסיפור מציג את הכוכב הראשי, סוכן מקומי מבוגר למדי ועם עבר עשיר ובעייתי, שמנסה לתמרן את הסיטואציה למען מטרה ספציפית – מטרת למידה ומעקב צמוד, אבל הוא מוצא את עצמו נלחם בלא מעט גורמים בעלי אינטרסים משלהם, שמנסים לנכס לעצמם קרדיט ושימוש במצב לטובת מטרותיהם.



הופמן הוא בדיוק האנטי-גיבור המושלם ולא רק בסרט הנוכחי, אלא תמיד, אבל בסיפור הנוכחי הוא גונתר, גרמני עייף מהחיים, שמן, מעשן ושתיין כרוני, שלא בוחל באף אמצעי על מנת להביא את המטרה, אבל עם זאת גם כבר סולד מדרכי הפעולה העתיקות ונמצא על פרשת דרכים בין קשיחות ומנטליות של חוקר קלאסי ובין הרצון לעדן ולרכך את דרכיו ולגלות את הפן האנושי שלו. התהליך אותו עובר גונתר, הסוכן, הוא תהליך שנבנה במהלך הסרט ונפרש על פני מספר ימים עלילתיים, כאשר אל מולו עובר תהליך פיזי ונפשי גם איש המריבה, האורח הלא קרוא שמסתנן למדינה ומוגדר כמסוכן ואלים ומתהדר בזקן עבות ובו בזמן השהייה שלו בגרמניה הוא עובר תהליך לא פשוט מבחינה אישית. הסרט מעניין, אבל לא כזה שיפיל את צופיו או יפתיע באופן מיוחד והיתרון המרכזי, מעבר לעלילה מעניינת ובימוי מוצלח, טמון בצוות השחקנים ופה יש גם חסרונות שמקרינים על הסרט עצמו.

צורם לאוזן ולעין הסרט, שעלילתו נמצאת בגרמניה ולא מעט שחקנים גרמניים מוצלחים גויסו לשיפור האמינות שלו, אבל ברובו ככולו מדובר באנגלית קלוקלת עם מבטא גרמני ונראה תמוה על גבול הלא אמין, אבל לחלוטין לא הורס מאומה מההנאה הכוללת של הסרט. מעבר לפיליפ סימור הופמן המנוח, שעושה עבודה מדהימה ומסגל לעצמו מבטא גרמני אמין, גם רייצ'ל מקאדמס מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שהיא לא רק פנים וגוף יפים ובהופעה נהדרת ומבטא גרמני קליל היא מכניסה המון צבע לסרט והמון רגש, שנעדר מהגיבור הראשי, מן השלמה שלו, אם תרצו או תתעקשו.



מעבר להם ישנה רובין רייט, שבעיניי החזירה לעצמה קצת כבוד והילה בסרטו האחרון של פולמן בתפקיד לא רע בכלל ושני הלא מנוצלים הגדולים, שהם שמות כבירים בקולנוע, וויליאם דפו, שאין מספיק מילים בשביל לבטא את הערכתי אליו, בתפקיד סופר בנאלי וסופר פשוט, שלא מוציא ממנו מאומה של רגש ולא מנצל את יכולותיו האמיתיות ודניאל ברוהל, הכוכב הגרמני העולה, שפשוט קיבל תפקיד מעליב למידותיו ויכולותיו והיה יכול להיות הרבה יותר משמעותי אם היה מנוצל בצורה נכונה. מעבר להם ישנה נינה הוס, כוכבת גרמנית מצוינת בתפקיד נהדר וגרגורי דובריג'ין, שנראה מבטיח למדי ובעל פילמוגרפיה מקומית מוצלחת, בהופעה הוליוודית ראשונה ומוצלחת למדי עם התפקיד של אויב המדינה, שלא ברור כיצד לעכל אותו מבחינת הסוכנויות ועוד יותר קשה לעכל אותו לצופה, שלא יודע אם לסמפט ולאהוב או לתעב ולשנוא.



מעל כולם מנצח אנטון קורבין, שמאחוריו "קונטרול" ו"האמריקאי" והסרט הנוכחי כבר מתמרן בין כוכבים מרובים ועלילה לא פשוטה לעיכול ועושה זאת בהצלחה מרובה ומה שייזכר, בגדול בתור הופעתו האחרונה של פיליפ סימור הופמן בתור הכוכב הראשי של סרט, הופעה אחרונה ראויה בהחלט, שמייצגת בצורה נאמנה קריירה עתירה ובלתי נשכחת של אחד מהעצומים שידע הבד הקולנועי בעשורים האחרונים.