"פאלו אלטו": הוליווד הדור הבא

הפתיחה צריכה להיות שייכת לבעלים החוקיים של הסרט הזה, ג'יימס פרנקו, שמראה שיש בו כל כך הרבה רבדים וכל כך הרבה צדדים, שאי אפשר להכיל ולהצביע בתור צמצום לתפקיד אחד ולנדבך קולנועי אומנותי אחד. הבן אדם כותב סיפורים, מביים בקטנה, מפיק וכמובן מעל הכל משחק וגם כאשר הוא משחק הוא לא מגביל את עצמו לתפקידים בלתי נשכחים או כאלו שעדיף לשכוח במהרה ולמחוק מהפילמוגרפיה, הוא פשוט הולך על זה ומנסה לבלבל את האויב (התקשורת ?) בצורה הכי יעילה, ככה שלא יידעו מאיזה כיוון לפגוע בו ועל מה להעביר ביקורת ועל מה לשבח. התבלבלתם ? כנראה שבצדק.

הפעם פרנקו הוא מהצד הכותב, סיפורים מהילדות בעיר פאלו אלטו השייכת למחוז סנטה קלרה, שבקליפורניה וזהו גם שם הסרט, על שמו של המקום בו גדל הפרנקו והוא אכן גדל והתפתח להיות שם דבר בנוף ההוליוודי וכזה שלא עוצר ולא מצטמצם רק לקריירת משחק, אלא הולך ומתפתח מתפקיד לתפקיד ומטייטל לטייטל.



מלבדו של פרנקו, הכה מוכשר והבלתי מסתפק בהגדרות מצומצמות של תפקיד, עולה בסרט ביכורים הוליוודי ראשון היא ג'יה קופולה, נכדתו של רב האמן ואחייניתה של סופיה קופולה וקשה שלא לייצר השוואה בין סגנון הסרט הנוכחי של ג'יה לבין זה של דודתה, שייצרה ממש לא מזמן את "בלינג רינג" העוסק בנושאים די דומים – שעמום צעירים, שלא חסר להם כסף בארנק ויותר מחפשים אקשן ותשומת לב, בדיוק במקומות בהם לא צריך ומדרדרים את עצמם ואת סביבתם למקומות שליליים כמו: סמים, מין מזדמן ומינימום אהבה, דור מתוסכל וחסר עניין, שמצייץ, מפייסבק והחיים עוברים לידו כל כך מהר, ככה שהוא חייב לייצר תעסוקה שונה במקצת, על מנת להפיג את השעמום ובסרט הספציפי הזה גם מדובר שוב בבני טובים, פחות או יותר, במרביתם, כאלו שהאגורה (או השטר) לא חסרה בכיסם. סגנון הבימוי דומה ושונה, הנושא, כאמור מקביל, פחות או יותר לסיפור האמיתי והלא כל כך מעניין שהציגה סופיה קופולה בסרטה והאמת, שגם פה, קשה להתעניין ולהראות חמלה על ילדים שהכל בא להם כל כך בקלות, שהם פשוט חייבים להרוס את זה. מעניין במידה מסוימת, אבל לא משהו שלא ראינו קודם.



מעבר לקופולה, ממשיכת דור נוספת של במאים, מגיעים שני כוכבי הסרט הראשיים, גם הם ילדים ואחיינים של...בתפקיד הראשי ובתמונת הסרט מופיעה אמה רוברטס, שכבר הוכיחה את עצמה בסרט או שניים, אחייניתה של ג'וליה רוברטס ומזכירה אותה במעט, שחקנית משובחת ויפיפייה אמיתית, היא הצעירה הבתולית והנחשקת בסרט, היא רגישה, פגיעה, משועממת ולא יודעת איזה סוג של אהבה צריכה למלא את חייה, האם של בן כיתתה הביישן והנערי או של מורה הכדורגל הנכלולי שלה (פרנקו בעצמו), גרוש פלוס אחד, שלא בוחל באף אמצעי, על מנת לשמור את מי שהוא רוצה קרוב אליו.



ולצידה של רוברטס הנאווה, מופיע לו ג'ק קילמר, בנו של ואל קילמר, שגם משתתף בסרט לשתי דקות של תפקיד הזוי ומופרע, בקטנה. קילמר הצעיר מראה יכולות משחק נהדרות ובעיקר נע ונד על ספקטרום דכאוני ופעיל, בין מלנכוליה לבין טירוף, בין סתם מציצה בשירותים לבין אובססיית התאהבות בידידתו הטובה ביותר. ולצידם של הילדים/אחיינים של...מופיע גם נט וולף, שגם הוא בן של שחקן זוטר-אומן-זמר בתעשייה ההוליוודית וכבר בעצמו אחרי סרט לא רע (העיוור ב"אשמת הכוכבים"), בתפקיד לא רע בעצמו בסרט הנוכחי, אמנם קצת מאולץ ולא מעט מעצבן, אבל בהחלט עם פוטנציאל טוב לגדול מעבר לתפקידים משוגע צעיר.



הסרט עצמו לא מצליח לרגש, להרטיט או לגרום לתגובה נפעמת מצידו של הצופה, לא משהו שלא פגשנו בעשרות סרטים על צעירים המשתייכים לתקופה מסוימת ונתקלים במחסומי קשב של העולם מסביב, שמחפשים את עצמם ועושים בדרך את כל הטעויות האפשריות בשביל לקבל את תשומת הלב, שאותה הם כל כך צריכים. עולם מבוגר פוגש עולם צעיר, דור הורים פוגש דור צעירים, מחסור באהבה, דאגה ותשומת לב לילדים במוקד של הסרט והזעקה הצעירה להורים, מגיעה שוב דרך הסתבכות, עישון סמים וקשר עם אדם מבוגר יותר ממה שיש לילדי התיכון להציע.



ג'יה קופולה מביימת סצנות נהדרות, אולי לא מספיק בשביל להחזיק סרט מרתק, אבל מראה שהפוטנציאל והכישרון לא נס לשום מקום במשפחה ויש עם מה לעבוד בעתיד, גם דור השחקנים הצעירים מוכיח בשלות ומכאן ישנה נקודת פיזור לא רעה לשלל תפקידים עבור הצעירים שיש לסרט הזה להציע לקהל חובב הקולנוע.