"וויפלאש": אינטנסיבי וסוחף

עד כמה רחוק אדם מוכן ללכת בשביל להגשים את המטרה שלו? שאלה סובייקטיבית לחלוטין. החלום של אנדרו נימו הוא פשוט - להיות אחד המתופפים הכי טובים שיש בעולם כולו. אין בו הרבה מטרות מעבר לכך, חיי המשפחה שלו לא מפותחים, הקשרים החברתיים שלו כמעט ולא קיימים, בתחום הזוגיות הוא גם מנסה להחזיק על קצה האצבעות, אך הדבר שאנדרו נימו מציב בראש העדיפויות שלו הוא הרצון להיות המתופף המושלם. בארצות הברית לא מדובר בסיפור קל. כל אדם שני מתעניין בתיפוף ובמוזיקה ולכן המלחמה הגדולה שבסיפור היא מובן מאליו. אך לאנדרו יש אפשרות לעבור את הדרך הקשה הזאת, והיא עם המורה שלו, פלטצ'ר, האדם שמחפש את המתופף המושלם בלהקתו. פלטצ'ר הוא מורה אכזר, אלים וחסר רחמים שאצלו המטרה המוזיקלית היא מעבר לכל, ולכן מעביר את נימו סדרת אימונים אינטנסיבית.

אינטנסיבית. אינטנסיביות. המילה המושלמת לתאר את הסרט "וויפלאש" היא בעיני אינטנסיביות. זה לא יאמן עד כמה במאי הסרט דמין צ'אצל מחדיר את האינטנסיביות הזו בסיפור שהוא בסה"כ סיפור מוזיקלי, אך אין ספק שהוא מחדיר את המסר והעומק של הסרט בחכמה רבה ומצליח גם להשפיע על הקהל בתגובותיו לאורך כל הצפייה. דמין צ'אצל הוא במאי מתחיל, אך הדרך שהוא מסמן לעצמו על פי סרט זה מבטיחה רבות. וויפלאש הוא סרט שלא מרחם על הצופים כפי שהמורה לא מרחם על תלמידו. צ'אצל פשוט שולף את ציפורניו העבות וחורך את עורם של הצופים ולא עוזב את הרגע האחרון. כדי להחדיר בנו את כמות המוטיבציה והרצון של נימו להיות המוזיקאי המושלם, צ'אצל מחדיר בסרט סצנות מאוד לא נעימות לצפייה של קריעת העור, זיעה נוטפת, דם וורידים וכל אלמנט חזותי שרק יחדיר בנו את עצם העובדה שמדובר במטרה שהיא מעבר לרצון אומנותי, במטרה שהיא עניין שיכול להחזיק את החיים ואולי גם למוטט אותם. אל תצפו להבין לאורך הסרט האם הוא מעודד את ההתנהגות האלימה של המורה או האם הוא מרחם על הנער, אלא חכו לסצנת הסיום שתוציא אתכם ללא ספק המומים.



הרצון להיות המתופף המושלם הוא רצון שתלוי באדם שמתאמן ומאמין בעצמו. במקרה הזה, את המתופף נימו משחק מיילס טלר, שחקן לא ידוע אשר מצליח להבריק בהופעה מהפנטת. ניתן רק להביט בשוט אחד בו מתאמץ ומזיע כדי להתפרק על התופים וניתן להרגיש חוסר נעימות אך יחד עם זאת הזדהות רבה עם הדמות והמאמץ הקשה שהיא חווה. השחקן שמצליח באמת להפוך את הסרט הזה ליצירה קולנועית מרתקת הוא ללא ספק ג'יי קיי סימונס בתפקיד המורה שראוי לזכייה באוסקר. מדובר בתפקיד לא פשוט, אך עם זאת, המילים "לא פשוט" אפילו לא יכולות להביע שמינית מהדרך בה סימונס משחק את דמות המורה - מעין קשיחות וחוסר רחמים לצד סצנות רגישות ועדינות, אפילו לצד הומור קל ולכל אורך הדרך ניתן לראות בו כשחקן אמין ואינטלגנטי למרות שמדובר בדמות מעט מופרכת. זאת, ללא ספק, אחת מהופעות המשחק הכי טובות שהיו בשנה האחרונה.



"וויפלאש", הוא דבר ראשון, סרט מיוחד. העיסוק במוזיקה הוא שולי. אני איני מתעניין במוזיקה, בטח שלא בתיפוף ובטח שלא בג'אז, ובכל זאת נותרתי מרותק ומהופנט לדמויות, לסיפור המרתק שבניהן ולבימוי המרשים של צ'אצו. אך מעבר לכל הפרטים הטכניים הללו, "וויפלאש" הוא סרט נורא אפקטיבי. הוא מרתק מהשנייה הראשונה עד האחרונה, אין רגעים מתים ואין שנייה אחת משעממת גם לאנשים שאינם חובבי ג'אז או תיפוף גדולים, הוא גם מצליח לגרום לנו להרגיש בחוסר נעימות רבה באמצעות הסצנות האלימות והאינטנסיביות שבין המורה לתלמיד המוכשר שאפילו לא מתבטאות בסצנות חזותיות של חיתוכי הידיים או הזיעה הלחוצה, אלא האווירה הכללית שלא מצריכה אף טיפת דם כדי להרגיש את הלחץ והמתח שסובב את המטרה מוזיקלית שהיא מצד אחד כה פשוטה ומצד שני כל כך מורכבת. הדבר היחידי שמצאתי לשלילי בסרט היא שהוא לא נעים לצפייה, אך כדי להעמיק ולהכיל את רבדיו של הסרט שווה לסבול מעט ולחוות הרבה. הסרט זכה בפרס "סרט השנה" בפסטיבל סאנדנס וזה כבר אומר הכל. מדובר בחוויית צפייה אינטנסיבית, סוחפת ומהפנטת ששווה כל רגע.