"מיתה טובה": ביקורת

מקס כבר מנותק מהחיים בנפשו. הוא מחובר אל מכשירי לב והנשמה בבית החולים, הוא מקבל תרופות שורפות וכואבות מידי יום, הוא כבר לא יכול ללכת, לקום או לשבת, ואפילו לדבר הוא כבר בספק אם יוכל בהמשך. למקס כבר נמאס להלחם על חייו. זה ברור שזה הסוף. מקס כבר יודע שכל יום שייסחב על נפשו יהיה פשוט עוד יום מעיק, ומתחנן שיוכל פשוט להימלט אל המוות, מקום שאולי ייתן לו נחת. יאנה, בגילומה של עליזה רוזן, מרוב אהבתה למקס בעלה, פשוט מתחננת שבית החולים כבר יגמור עם הסיפור ויהרוג את אהוב ליבה. זה נורא קשה לחיות סביב אדם שכל הזמן סובל, לדאוג לו ולשאת את סבלו, כשכל מה שהוא רוצה זה למות בשיבה טובה. זאב רווח משחק את יחזקאל, חבר טוב של יאנה שגר עמה באותו מתחם הדיור, הוא ממציא טכנולוגי של מכשירים שאומנם לא מוכשר במיוחד, אך בעל נסיון רב. הוא נשוי ללבנה, אשה סכיזופרנית קשה וחבר טוב של דניאל ורפי, וטרינר ותיק ושוטר לשעבר, והם כולם חווים את הכאב של יאנה. יאנה מודעת לכך שהפתרון נמצא אצלם, שרק יעזו לבנות יחד את המכשיר להמתת החסד ויהרגו את בעלה כפי שמתחנן. לאחר שעושים זאת, מתפתח לו עסק המתות חסד, שלא ברור אם תוצאות העסק יותר מצחיקות או מחרידות.

המתת חסד זה נושא בעל מטען רגשי כל כך כבד שכמעט ואסור לעשות עליו קומדיה. המצב בו אדם נאלץ לוותר על אדם אחר מרוב אהבתו אליו כי לא רוצה לראות אותו סובל הוא אחד מהמצבים הכי קשים שיכולים להיות לאדם במהלך כל חייו. האם מיתה טובה הוא בכלל סרט קומדיה? שאלה טובה. יש בו את זאב רווח, קומיקאי ותיק ושחקן בורקס ישן שרק הפרצוף שלו עלול לעורר פרצי צחוק מהצופים הוותיקים. יש בו זקנים ערומים, וזה גם מצחיק לפרקים. יש בו זקנים הומואים ערומים, וזה בכלל קורע מצחוק. יש בו אפילו המתות חסד, וזה בכלל, הדבר הכי מצחיק בעולם, לא? לא. שום דבר ממה שציינתי לא מצחיק. זה כואב, זה קשה, זה מהחיים, ובכל זאת יש רגעים בסרט שהנושאים האלו מוצגים כמבדרים, אך לפתע הם גם מוצגים כמעט מדכאים, אולי אפילו עצובים. אז האם לצחוק או לבכות?



היופי ב"מיתה טובה" בעיני הוא שהסרט לא משדר באופן ישיר לצופה מה הוא אמור לחשוב. סצנות מרגשות באות על חשבון סצנות מצחיקות, וסצנות קשות באות על חשבון סצנות הומוריסטיות. חלקיכם יקרעו מצחוק וחלקיכם יקרעו מבכי. איפה אני? איפה שהוא במרכז. אומנם הסרט גרם לי לגחך, אולי אפילו להזיל דמעה פה ושם, אבל קשה להגיד שהסרט באמת היה חוויה מגובשת, ואולי זה גם לא משנה. אני אדם צעיר שאינו זקן, אינני מתעניין בזקנים ובצרותיהם, אני אדם שלא נתקל בהמתות חסד מסוגם, ובכל זאת, כשיצאתי מ"מיתה טובה" היה בי איזה שהוא הלם שהייתי צריך לחשוב עליו לבדי כדי לעכל את כל החוויה. כשחזרתי הביתה מן הסרט והלכתי לישון, לא הצלחתי להירדם וחשבתי רבות על משמעות הסרט. לפתע, פתאום התחלתי לבכות, בכי כואב, רק מהמחשבה שאדם עלול להרוג מישהו מרוב אהבתו אליו, ולא העזתי לשים את עצמי במקום הזה. אומנם הסרט לא עורר בי תחושות כשצפיתי בו, אך אם הוא נשאר בי ימים ולילות אחרי, רודף אותי ומעלה בי מחשבות, כנראה שיש בו משהו מעבר. דבר אחד בטוח - את סצנת הסיום של הסרט הזה לא אשכח לעולם.