"מסע של מאה צעדים": ביקורת

חסן ומשפחתו כבר עברו מספיק סבל בהודו, ארץ האוכל והטעם הטוב, מלאת התרבות והסגנון השונים מסוגם. הם היו בעלי מסעדה הודית מוצלחת ומלאת סועדים ונפלו לקרקעית המעמדות כשהתחוללה מהפיכה בהודו שהובילה לשרפת המסעדה ועמה גם את אם המשפחה. המסע שלהם הוא פשוט - למצוא מסעדה ברחבי העולם בה יוכלו להפיץ את האוכל שלהם, התרבות שלהם ולהתפתח כלכלית מחדש, אך אב המשפחה, פאפה, בוחר למקם את העסק המשפחתי במקום הכי פחות חכם מבחינתו - צרפת, מול מסעדת גורמה צרפתית איכותית שמניחה אותו לאכול אבק. העסק מכאן מתפתח למקום ברור, מתפתחת תחרות חריפה בין שני המקומות ובין היתר השאלה היא האם הטעם הפיקנטי וההודי שמביא חידוש לצרפת יצליח להתעלות על ארוחות הגורמה הצרפתיות שהצרפתים כל כך אוהבים. יש ניחושים?

הבעיה שיש לי אישית עם סרטי אוכל, מסעדות וכו' היא נושא הסיפור אותו הסרט כולל. כשסרט עוסק אך ורק באוכל, במתח שבאוכל, בתחרות שבאוכל וב"איזה אוכל הוא טעים יותר", נותרת השאלה - מה אכפת לי. אני לא מתכוון להיכנס אל המסך ולאכול את המאכלים הטעימים, אני רק צופה, ובתור צופה אני מצפה למטען רגשי הרבה יותר מעניין, נושאים עמוקים שבאמת מושכים את הסרט למקומות מרתקים. במקרה הזה, מסע של מאה צעדים נופל וקם לא מעט פעמים. הסרט מתחיל רע מאוד בלשון המעטה. הצגת העולם של המשפחה ההודית כל כך רדודה וקלישאתית שקשה פשוט להאמין שהסרט יתפתח למקומות מבדרים. הדמויות, כולן, מוצגות במעין פתיחה שלא מעניקה להן שום אופי או עניין, והראשי בניהם - חוסן. חוסן הוא דמות ההודי הקלישאתי שכולנו מכירים, הוא נחמד, מוסרי, אוהב לעזור לאנשים ולחייך, תמיד מעיר ומתעצבן כשמישהו עושה משהו לא בסדר, ובמילים אחרות, הוא קרציה. קרציה של ממש. דמות שבא לך להוציא מהמסך ולהזכיר לו את כל חוקי התסריטאות שבשביל דמות ראשית חייבים להיות מעט צדדים רעים, אין דבר כזה בני אדם מושלמים וטובים בחיים, אולי רק בסרטים.



למרות עודף הקלישאות, הקיטש הנוזל והסוכר שנוזל לאורך כל הסרט בין הסצנות, לסרט הזה גם יש מעלות, ואותן אפשר לכנות בשם אחד כולל שהוא - הלן מירן. הלן מירן בעיני היא שחקנית מהדור שבו שחקניות נשיות היו באמת חזקות ומלאות עצמה, בניגוד לכל השחקניות של הדור החדש שצריכות פשוט להיות יפות ולקשקש מידי פעם. היא משחקת את התפקיד הקר, אשת הקרח השגרתית שמאפיין את מריל סטריפ ודומיה, אבל תודה לאל, איזה הופעת משחק מרתקת. היא מצליחה להיות מציאותית וטבעית למרות שרוב הסרט מופרך ומנותק מהמציאות, ומצליחה להזכיר בין כל האופוריה ההזויה ההיא שבסרט שיש גם קטעים רעים, יש גם אנשים רעים ויש התמודדויות שונות גם לאנשים המושלמים. מהרגע שבו הלן נכנסת אל התמונה, הסרט מתחיל סוף סוף להיות מבדר. הלן משחקת את בעלת המסעדה הצרפתית, והיא לא עושה לחוסן ומשפחתו חיים קלים. היא גונבת מהם מצרכים, היא מציירת להם על הקירות, היא עושה להם המוני דברים שרק הופכים את הדרך שלהם למפרכת יותר, והסוף, באופן מפתיע, לא כזה צפוי כפי שחשבנו. לקראת הסוף הסרט אפילו מתנתק מהתחרות והופך באמת לסרט שקל לעכל אפילו למתעבי הקיטש שכמותי.

אבל בשורה התחתונה, למרות עודף הקיטש הנוזל וכמות הסוכר המוגזמת שערבבו במנה, "מסע של מאה צעדים" הוא דווקא ארוחה טעימה. היא אולי לא משביעה, בריאה או מעשירה, אך מתוקה בפה לרגעים, וזה מספיק. הצופה הישראלי הקלאסי אוהב סרטי קומדיה רומנטים קלאסיים, ובמקרה הזה, אתם יכולים לסמוך על הסרט שיעשה את העבודה. אין בסרט משהו ששונה מן המצופה, אין בו הפתעות רבות, אין רגעים לא צפויים ואין רגעים יותר מידי קשים, מדובר בסך הכל בסיפור על תחרות בין מסעדות שנהפך לסרט לבבי, נעים ותרבותי, מהאלה שפשוט עושים טוב על הלב.