"משפט האפס": אפס מאפס

כריסטוף וולץ נצפה לאחרונה, מאושר וגורם שמחה רבה לצופיו ב"ג'אנגו" של טרנטינו. עוד תפקיד מזהיר ועוד פעם עם טרנטינו, מושחז, מצוחצח לשון ומטורף במסווה מאופק. אז בין לבין הוא שיחק עוד קצת ב"ממלכה הסודית" המצוירת והעניק את קולו לרשע של הסרט וכעת הוא חזר, שוב. הפעם בלי טרנטינו מעבר לכתפו ועם דמות אקסצנרית, במסווה של מופנמת ורגועה. המסכות של וולץ מתנפצות והוא ודמותו עוברים תהליך מטורף במהלכן של כמעט שעתיים, בהן תאורייה אחת צריכה לקבל אישורים ואילו אדם אחד צריך לקבל אישורים על מהות והטעם לחייו, מה קורה שהשניים מתנגשים ? על זה מנסה לדבר הסרט, דרך נקודת מבטו של טרי גיליאם, עוד דמות שמתעקשת להביא צבעים מגוונים למסך.טרי גיליאם, שכבר עשה סרטים עם עולמות פוסט עכשוויים ועתידיים ("12 קופים" האגדי עם בראד פיט, לדוגמא) ואוהב את צבעוניות, כיאוס ("דוקטור פרנסונס", עם הית' לדג'ר המנוח) וטירוף מטורלל ("פחד ותיעוב בלאס וגאס" עם ג'וני דפ), יודע דבר או שניים על אומנות הבימוי ולוקח תערובת ז'אנרים קטנה על מנת להציג את עולמו הקורס של גיבור הסרט שלו, עולם שמושפע ממנהלי תאגידים עוצמתיים, שמנסים לנטר ולנתב כל תנועה ותזוזה של הפועל הפשוט, שעובד עבודה פיזית על מנת להוכיח מטרה, שמתנגשת עם כל העבודה שמתבצעת במקביל.



קוהין לת' הוא פסיכי, אבל מבריק, הוא עבר מקרה או שניים בחייו, שהוציא אותו ממעגל השפיות התקין והוא עובד בתור פועל קטן, שמקבל קידום מסוים בגלל רעיונות שהוא מנסה להעביר למנהל הגדול, הבוס הכל יכול, המגולם, בצורה מבדרת למדי, על ידי מאט דיימון, שהתהדר בקמטים ושיער לבן, על מנת להעניק לעצמו מעט הילה בוגרת ואולי קצת מרושעת, בקטנה. הבוס הגדול, ראש התאגיד הנצלני שבו עובד קוהין, שולח אותו לעבודה מביתו, כנסייה זנוחה ומוזנחת ובו בזמן מנטר את פעולותיו ומשגיח על כל תזוזה שלו, דרך ביקורים תכופים של חבריו לעבודה: מנהלו הישיר, בגילומו של דיויד ת'וליס, שמתעקש לקרוא לו בשם אחר ולהעמיד פני חבר, אישה מדהימה ביופייה ובמלבושיה הזנותיים, שלא ברורה מטרתה האמיתית סביב כרכוריה ליד קוהין.



בנוסף נשלח גם בנו של מנהל המפעל בתור איש IT מסוג מסוים, שגם מביא צד נוסף ולאו דווקא צידו של האב, לבסוף גם אחראית לניטור בריאותו הנפשית והמעורערת למדי, של קוהין, היא הפסיכולוגית הממוחשבת והצמודה שלו בגילומה המבריק של טילדה סווינטון, שפשוט אוספת את התפקידים הללו, כאילו היא קוטפת פטריות מורעלות ופסיכודליות בדרכה להכין מרק פטריות שיעלף אותה לסוף שבוע שלם. בין היתר אפשר למנות בתפקידים זעירים וחסרי משמעות, אבל חביבים ומוטרפים את פיטר סטורמייר הנהדר, שלא נמאס לי לראות אותו באף תפקיד, גדול כקטן ולהפך,ישנו גם בן ווישאו הצעיר וסנג'יב בהאסקר הוותיק.

וויזואלית הסרט הוא פשוט מרשים, מציג עולם לא רחוק ממה שהוצג ב-12 קופים: עולם כיאוטי, עצוב ומשולל היגיון ואופציות לחיים מהוגנים עבור מי שאינו נמנה עם המעמד העליון והשולט – מעמד בעלי התאגידים, העובדים הפשוטים מסונדלים לעמודות מסוימות במפעל ולא באמת מצליחים לחשוב, העבודה מנוהלת בצורה פשוטה ומתסכלת ובסופו של יום, כאמור, המטרה היא להוכיח תיאוריה משמימה, שטוענת שכל החיים בעולם שווים לאפס, בכל מאת אחוזי הוודאות. הדבר מתנגש עם רצונו של קוהין, הממתין לשיחה שהייתה אמורה להבהיר לו מהי מטרת חייו, למה הוא נמצא על העולם ומהי מהות החיים...כן, כן, גיבורנו הפשוט חושב שתשובת האלוהים תגיע אליו ישירות בשיחת טלפון ותבהיר לו את הכל והוא מוכן לעשות כל מה שיידרש בשביל להמתין בכנסייה, בית האלוהים, על מנת לקבל את השיחה, שלה הוא כל כך כמה.



הרעיון של הסרט נפלא, הביצוע, מבחינה וויזואלית נהדר, מבחינת הבימוי הוא כיאוטי ומבחינת משחק הוא נהדר, אבל חסר פה משהו שינעץ את השיניים בצופה. הסרט מהלך רוב הזמן על ליין סתמי ומרגיש לא ברור ולא קוהורנטי במרבית חלקי הסרט, מה שיוצר יצירה עם הרבה כוונות טובות, אבל עם מעט מאוד ת'כלס ועם זאת יש לו הילה מטורפת של סרט, שעם השנים, כנראה יהפוך לסרט קאלט בקרב חובבי מד"ב ותיאוריות אובדניות על החיים בייקום, למינהם. הסרט שומר על עמימות בנוגע למהות העבודה בכל מהלכה ולא ברור בדיוק מי הן אותן ישויות, עליהן עובד הגיבור, קו העלילה מבולגן ומה שנשאר הוא בסיס רעיוני איתן, שלא מצליח להרים את הסרט מעבר לבינוניות אחרי איסוף כל הכישרון שסביבו וסביב רעיונו הנשגב. הסרט לא משעמם לרגע, אבל עדיין כל הזמן מרגיש טיפה תפל וטיפה חסר בעמדה מסוימת, על אף הערוב הרב של הצבעים והטעמים שהוא מציע.