"הכפיל": צרה כפולה

מהרגע הראשון ועד השנייה האחרונה של הסרט אפשר להבין, שמדובר בסרט ששם את הדגשים הגבוהים ביותר על האומנות והעברת נפשו המשוסעת של הגיבור דרך צבעים מלנכוליים, קרים ודיכאוניים...התפא ורה מושלמת, השחקנים נהדרים והתוצאה פשוט שווה כל רגע מהסרט. באותה השנה, שהפציע "אויב" המצוין בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול הענק, מגיע גם הכפיל, שבשם הסרט כבר יש רמז יותר ישיר על התפתחות העלילה בכיוון די דומה להתפתחותה ב"אויב".



שני הסרטים מבוססי ספרים והפעם מדובר בספר (שלא קראתי, לצערי) של פיודור דוסטוייבסקי...ממצ יא והוגה "החטא ועונשו" הגאוני, שנתן את אותותיו והשפעותיו הספרותיות על כותב שורות אלו מגיל צעיר וחרוט בזיכרון עד עכשיו. אין לי מושג קלוש אם הסרט משרת נאמנה את הספר, אבל הוא עושה את העבודה בצורה מצוינת ופשוט נותן מכה ניצחת לצופה ברגעי הנאה קולנועיים מושלמים, בשרטוט נפשו הלוקה של הגיבור הראשי ובניית עולם חולני מסביבו, עולם, שלא מעט ממנו, מזכיר, לפרקים, את עולמו של "המכונאי" בכיכובו של גאון משחק נוסף - כריסטיאן בייל. בקיצור ולעניין - ג'סי אייזנברג בתפקיד כפול ונפלא ואחרי שכבר הוכיח, לא פעם, למה הוא נחשב לשחקן כזה טוב, הוא עושה זאת פעמיים וכפליים (כפיליים) ונותן תצוגה מנצחת עם תפקיד דואלי מבריק וחסר פשרות.



מיה וואסיקווסקה, שוב ופעם נוספת, נהדרת, הולכת, מתפתחת, גדלה ומבשילה להיות שחקנית בקנה מידה אסטרונומי ואי אפשר, שלא להתעכב שנייה ורבע על ההופעה המצוינת שלה בסרט. על שרביט הבימוי מנצח במאי בעל פנים מוכרות, יותר בתור שחקן. ריצ'ארד איודה, שלא מזמן נצפה בתור "שומר שכונה" ביחד עם ווהן, סטילר וג'ונה היל, מפתיע ומביים סרט עם שאיפות וכוונת, שיורה לכיוון אחד – למעלה. העלילה, על כל חוליניותה והזויותה, עדיין די צפויה, במקום מסוים, לאחר שראית תסריט או שניים בעשור האחרון מהסוגה הנוכחית.

אבל שום מגרעת לא מורידה מההנאה הסופית והתענוג הצרוף שבין בימוי מדויק ומשורטט היטב, שמשתלב עם דמותו של הגיבור הראשי, שמגולם באופן פנטסטי והכל בסרט שלא זולל זמן, שנייה אחת יותר ממה שהוא צריך.



ממתק קולנועי ואתגר מחשבתי חביב למציאת ההקשר בין פסיכי לפסיכוזה..., הסרט מנסה להיכנס תחת ז'אנר קומי, אבל רחוק מכך, הוא מותחן, במקום מסוים וקומי על גבול הגרוטסקי - ציני במקומות רבים ממנו. הוא ערבוב צבעוני של ז'אנרים במסווה אפל וצבעי אפילה. הסרט לא מפסיק להציג דמויות שמגיעות, הולכות ומופיעות שוב והעלילה מטשטשת ללא הפסקה בין מציאות, לחלום ובין שיגעון טוטאלי של נפש מופרעת לחלוטין, שלא יודעת מנוח. תיקחו מהסרט מה שתיקחו, אני פשוט התאהבתי.