"השער": אימה במיטבה

סרטי אימה לא דורשים הרבה. תקציב נמוך, משחק בסיסי, תסריט בינוני והעיקר הוא ללא ספק ההבהלות וההפחדות שצריכות להיעשות במיטבם, זה כל מה שצריך בסרטי אימה. פחד ותחושת חוסר אונים מול המסך. היו לא מעט סרטים כאלו בשנים האחרונות, כמו למשל "SINISTER" המבהיל או "האישה בשחור" עם דניאל רדקליף שגרם לי להתעורר בלילות ולפחד להביט בחלון חדרי בלילה. גם היה את "לזמן את הרוע" של ג'יימס וואן שפחות הצליח לגעת בי, ואין שום ספק שסרטי האימה של השנים האחרונות טובים רק בדבר אחד - להבהיל. כל חובב אימה מושבע יודע שסרטי האימה הטובים ביותר הם הסרטים הקלאסיים, הישנים של שנות ה70, האלו שהתבססו על עלילות דם מקוריים ולא העתיקו אחד מן השני, האלו שהצליחו להיות אנושיים ומלחיצים, מבדרים ומצמררים. היום כבר אין סרטים כאלה. הסרט "השער" הוא גם שער של תקווה לפיתוח סרטים כאלו גם בדורנו.

טים ומרי הם כבר אנשים מבוגרים. היא כבר אשת עסקים מכובדת והוא חולה נפש שהשתחרר מבית משוגעים על ידי טיפול פסיכולוגי הדוק. שניהם נפגשים לאחר שנים רבות שלא דיברו במטרה אחת - לקיים הבטחה שהבטיחו זה לזו בילדותם שהיא לעלות על סודה האפל של מראה עתיקה שגרמה למותם של הוריהם, שהאשם ברצח הוא טים בעצמו. מרי היא הטיפוס הפחות אמין ברוב הסיפור, אשר חוקרת את סיפורה ההיסטורי של המראה לאורך השנים ומגלה תגליות מוות מחרידות שחלו אצל כל אדם שהמראה הייתה בקרבתו זמן מה. טים, הוא הקול השפוי שמאזן אותה, ומנסה לחבר אותה אל המציאות ולהבין שמראה לא מסוגלת להרוג אנשים. בחקירה אינטנסיבית שכוללת עשרות מצלמות ותיעודים, טים ומרי בוחרים להנציח את פעילויותיה העל טבעיות של המראה ולהוכיח לעולם דבר פשוט - טים לא אחראי למות הוריהם, אלא המראה האפלה. על הדרך השניים נזכרים באירועי האימה שחלו בילדותם ובעזרת המראה גם נכנסים לסיטואציות אלו בפעם השנייה.



כבר היה נמאס לדמיין עוד סרט רוחות ושדים בדרכי לבית הקולנוע, ולמזלי התגליתי לצפות בסרט אימה מקורי, איכותי שכולל עלילה מעניינת וחכמה שלא מצריכה התפשרות על קלישאות או טמטום רב כפי שנהגנו עד היום בסרטיו המוערכים מידי של וואן. ההבהלות וההפחדות כאן הן דבר כמעט משני, העלילה כאן תופסת את הצד החזק והיא בהחלט מצליחה להחזיק את הצופה מרוט עצבים. הסיבה לכך היא פשוטה, מהשנייה הראשונה אין לנו שום מושג מה יתגלה בעוד רגע. ככל שהסרט מתקדם החקירה של מרי נהפכת ליותר הגיונית, קטעים בין מציאות לדמיון מתערבבים והאיום הבדיוני של המראה על האנשים נהפך למציאותי עד כדי כך שגם הקהל מבוהל מהסיטואציות ההזויות. הסרט משלב בין עבר לעתיד בדרך שמקשה על ההבנה הבהירה של הפרטים ובכל סצנה וסצנה הצופה אינו מודע בנוגע להבדל בין מציאות לדמיון או בנוגע למהלך הבא שיעשה על ידי המראה. חוסר המודעות הזה מחזיק את הצופה על קצה הכיסא לאורך כל הסרט. גם הבימוי של מייק פלאנגן הזר מצליח לגרום לסצנות שונות להיות מותחות, מלחיצות, מצמררות ומחרידות כאחד שבהחלט וקשה להפעיל את אותן התחושות אצל חובבי אימה ותיקים כמוני ובכל זאת הסרט הצליח לעשות זאת ובגדול. אבל על דבר אחד אי אפשר לערער - הסרט הזה מפחיד.

לפני כשנתיים צפיתי בקולנוע בסרט האימה "פעילות על טבעית 3". אני זוכר שיצאתי מהסרט רועד והמום ולא הצלחתי לפלוט משפטים שלמים מספר דקות ארוכות. זה היה עבורי סוג של טראומה, אך טראומה חיובית כיוון שהיה מדובר עד כה לפחות בסרט המפחיד ביותר שראיתי. "השער" הוא הסרט הראשון מאז אותה תקופה שהצליח לגרום לי לתחושה ההזויה הזו שלא הייתה לי זמן רב - פחד. אימה. לחץ. צמרמורת. כל אותן תחושות שסרטי אימה לא מצליחים לעשות והוא הצליח, ועוד מצליח לעשות אותן היטב. עוד לא זכור לי סרט שבמהלכו היה לי צורך לצאת לכמה רגעים או לברוח למקום מואר, עוד לא זכור לי סרט שבו הרגשתי ממש חסר אונים מול המסך ומחכה שהקטע ההוא ייגמר. "השער" הוא לא רק סרט אימה אינטליגנטי ומותח, הוא גם סרט אימה מפחיד נורא.



אז כן, ללא ספק, למרות שהביקורות לא אוהדות הרשו לי לצאת נגד ההייפ ואומר לכם - מדובר באחד מסרטי האימה הטובים שיצאו במילניום האחרון ולטעמי האישי באחד הסרטים היותר מפחידים שראיתי. אם נוציא את הפחד מהמשוואה, מדובר גם בסרט אימה שמשוחק נפלא, מותח, חכם נורא ומקורי ששווה צפייה רק בשביל להאמין שעוד קיימים כאלה. בשביל האיזון אודה שלא הכל מושלם, הסרט עמוס במסתורין שחלקו הרב לא באמת נפתר עד הרגע האחרון, הסרט מצריך ריכוז רב ואינו סרט כה פשוט להבנה כפי שהורגלנו, ואפילו כפי שצפוי רמת ההפחדה אינה מספיקה כדי להחזיק במשך שעתיים ולכן לקראת הסוף כבר קשה להרגיש את אותן הצמרמורות שמרגישים באמצעו. אין ספק שלא מדובר ביצירת מופת, אך עדיין, אם אתם חובבי אימה, חובבי מסתורין או שסתם בא לכם לצרוח בבתי הקולנוע, מדובר בסרט בשבילכם.