"אסיר בוגר": ילד של אבא

סצנת פתיחה, בלי צליל אחד מלבד סורגי הכלא, שעוד ילוו אותנו במהלך הסרט הזה לא מעט ובווריאציות שונות ומגוונות. אסיר צעיר, בכושר וללא מילה מקבל פקודות מהשוטרים, שמקבלים אותו לבית הכלא, הוא מועבר לתא צידי להתפשטות ולבדיקה המקובלת לכניסה לכלא. כבר לפי הצילום של הסצנה הזאת, אפשר להבין את כובד המשקל והרצינות התהומית של הסרט, מעבר חד לאסיר בעירום מלא, שלא מסתיר יותר מדי והצגה חסרת סינון של הבדיקה היא לא דבר של מה בכך בקולנוע והכל מחושב, על מנת לחבר אותנו מהשנייה הראשונה לעטין עמוס הכימיקלים שיש לפרה הכחושה הזאת להציע לנו.

ממשיך בסיקוונס שיגעון חלקי וחישוב המרחב הקטן, שיהיה ביתו בשנים הקרובות. האסיר הצעיר, רק בן 19, כבר מרגיש את הלחץ של הכלא לוחץ עליו ומתהדק ואז במכה אחת פורץ מתוך החנק הזה אל תוך אוויר מלא בחשיבה צלולה ומחושבת על המהלכים הבאים שלו בכלא, מהלכים שנועדו לבסס את שלטונו, זכר האלפא הצעיר, שמגיע לבית הכלא בתור בשר טרי, אבל כזה שלא מוכן שכל אחד ישים עליו את הטלפיים.



ההתנהלות של אריק, האסיר הצעיר, היא לא פחות מפסיכוטית; הוא יודע שיגיעו אויבים, הוא מתכונן לכל תרחיש ולא בוחל ביוזמת ריב של קללות, מכות וכלי נשק על הרגעים הראשונים שלו בכלא, הוא מוכן ואינו חושש מהסתבכות, שתשאיר אותו עוד כמה שנים, אבל בכל משוואת בית כלא יש את הרצוי ואת המצוי. במקרה של אריק ישנה בעיה אחת בכל המשוואה המסובכת הזאת והיא, כמובן, מגיעה מכיוון משפחתי. אבא'לה, נוויל, הוא אסיר בכיר בכלא, איש, שמרבית הכלואים חוששים ממנו וכזה שנמצא בדרגים הגבוהים והדבר היחיד שהוא מעוניין בו מרגע שבנו התייצב בכלא הוא שלומו ושחרורו הקרוב והמהיר ביותר.

ההתנגשות הזו בין שני הניצים והניסיון לחנך את הבן בדרך הכלא החדשה מציבה את הבן במצב רגיש יותר והסרט הולך לכיוון לא כל כך רגיל, יחסית לסרטי כלא. האב נמצא שם בשביל לנטר כל פעולה של הבן ומנסה להחזירו לדרך הישר דרך טיפול קבוצתי, שבעצמו אינו מאמין בו ובעצם בכל דרך שתמנע ממנו שהות ארוכה יותר בכלא, אבל הבן, ציפור דרור חופשיה, חכמה ומסוכנת, מרגיש כי האבא חוסם אותו בדרכו החדשה ולא מעוניין להיות "ילד של אבא" בבית הכלא. החוזק שהוא משדר אל מול החוזק של אביו, שחולש עליו ובעצם יוצר מגננה שמחלישה אותו בעיניי שאר אוכלוסיית הכלא באים לידי ביטוי בחלק הארי של העלילה המרתקת הזו.



בית הכלא רחוק מלהיות סימפטי וגם אם החדרים מעוטרים בפורנו ובשלל ספרים ומסכים, להעברת הזמן, אי אפשר להגיד ששם זה המקום שמישהו ירצה לבלות רבע שעה מיותרת מחייו. עלילת בית הכלא מביא לנו סיפור כפול; התבגרות ומערכת יחסים סבוכה בין אב לבן, מערכת יחסים שכוללת בתוכה התבגרות והתגברות של שני הגורמים המרכזיים בעלילה, שני גורמים עם בעיות כעסים ופסיכוטיות לא פשוטה, חבל ההצלה המוגש מידי החברה הוא הטיפול הקבוצתי, שנראה שעובד, אבל נראה שישנם גורמים מסוימים שלא רוצים שיעבוד, גורמים שלא בהכרח כלואים מאחורי סורג ובריח, אבל כנראה, שראוי שיהיו.

העניין הזה חושף טפח נוסף של השחיתות חסרת הגבולות שיש לבתי הכלא להציע לאסירים וחושף את המאבק של אלו שרוצים להשתקם בעוד גורמים מלבד אסירים עוינים בבית הכלא, גורמים ממסדיים, שאולי לא משתלם להם לשקם אסירים, כמו שמשתלם להם להחזיק אותם בפנים ולפרנס את תעשיית בתי הכלא.



העלילה והתסריט מציגים עימותים חזיתיים בין פושעים מסוכנים: בינם לבין עצמם ובינם לבין ראשי הכלא, כנהוג בהרבה סרטי כלא, הייחודיות של הסרט הוא המקצב האיטי, שהולך ומזנק מ-0 ל-100 במהירות מסחררת וחוזר חזרה לשקט תעשייתי, היעדר המוזיקה והעמסת מטאפורות בתי הכלא, דרך תמונות, שוטים וסצנות נהדרות הולכים ומעבים את רצינותה התהומית של העלילה והסיפור, שמועבר לצופה. עלילה עם ספיחים שמחברים אותה למשהו שלם, שמוגש בצורה מקצועית, מהוקצת וחסרת פשרות לצופה הכמה לסיפור מרגש ודרמה גדולה ללא עטיפת סוכר ממותקת וזה בדיוק מה שזה; בולבולים חשופים, דקירות, מכות שנשמעות הכי אמיתי שאפשר והכי קרוב לריאליזם בתי כלא של השנים האחרונות, עם משחק פשוט פנטסטי וקר רוח של שחקנים נהדרים, שמעל כולם עומד יציב, בחור צעיר בשם ג'ק אוקונ'ל, מאחוריו השתתפות בכמה סרטים בלתי מתפשרים ("זוהי אנגליה" ו"אדם עדן" הריאליסטיים והבועטים) וגם כאלו שנחשבים חצי פשרה (300 האתחול. נהדר, אבל עדיין הוליוודי מדי לריאליזם שאליו מתכוונן הצעיר המוכשר הזה) וכעת הוא כאן, בתפקיד הראשי והבלתי נשכח, בצעד חשוב מאוד לקריירה שלו, לצידו של הכוכב הראשי, בתפקיד אביו, בן מנדלסון, שהוא הכוכב המשני והפרצוף המוכר של הסרט, הזה מההוא...כל כך הרבה סרטים טובים וכאלו פנים מוכרות, הוא עשה הרבה מהכל והכל בתפקידים מזעריים יותר והפעם הוא מקבל תפקיד גדול ומשמעותי והרבה יותר איכותי מכל היסטוריית העבר שלו.



בתפקידים נוספים ישנם המון פרצופי "ההוא מהזה..." נהדרים, כמעט כולם ועוזרים במאמץ משותף להעביר את מסרו ורעיונו של הסרט בצורה נהדרת. מעל כולם מנצח דיוויד מקנזי, שמאחוריו כבר לא מעט סרטים ובינהם "האלם פו" המצוין עם ג'יימי בל הנהדר, שאהוב עליי (גם השחקן וגם הסרט). סרט, שהוא חומר לפסטיבלים של סרטי איכות, מהורהרים, שקטים ונוקשים, שנותנים את הבעיטה למיצי הקיבה, שיישפכו החוצה, בתהליך הכי פחות סימפטי לצפייה, בדיוק כמו הסרט עצמו.