"התבגרות": 12 שנים של עבדות

החיים הם דבר שאי אפשר לסכם במילים. המשפטים הקלישאתיים יגידו שתמיד יש עליות וירידות, גורלות ומזלות, תחושות חיוביות ושליליות והעיקר שהיינו ונמשיך להיות. "התבגרות" הוא סרט על החיים. הוא צולם במשך 12 שנה, והוא מתאר ילד או נער החל מתחילת גיל 6 ועד סוף גיל 18, כשהנער באמת גדל באותה תקופת הזמן באופן מרשים בהחלט. אף אדם לא ידע לאן הפרוייקט הזה ילך. אף אחד לא ידע מה יצא מזה בסוף, האם זה יעבוד, האם זה אפשרי, והאם בכלל יש לזה סיכוי להיות סרט נורמלי? כיוון שבמאי הסרט ריצ'רד לינקלייטר נפרד לא מזמן מהסאגה הרומנטית "לפני הזריחההשקיעה חצות" עם איתן הוק וג'לי דלפי, סדרת סרטים שהתפרסה גם כן על מספר שנים רב, ניתן היה להבין שזה אפשרי. וזה בהחלט אפשרי. "התבגרות" בסופו של דבר הוא אכן סרט, וסרט מעניין, מרתק ומהנה לצפייה, כזה שלא מרגישים שלקח 12 שנה לעשותו וכזה שלא מרגישים שהייתה בעיה בעשיה שלו מהבחינה הזו. אבל בסופו של דבר, האם הסרט מנצל את הזמן שבו הוא נעשה כדי להגיד או להראות לנו משהו שלא ראינו מעולם?

אבל כמה רגעים לפני שנדבר על הסרט, נדבר על מאחורי הקלעים. לעשות סרט במשך 12 שנים זה דבר שלא קל לעשותו, וזה מובן מאליו, אך במקרה הזה גם לקוחים הרבה סיכונים. את הנער שמתבגר במשך כל הזמן הזה משחק אלר קולטריין, והוא אכן שחקן מאיים. הוא מתחיל את המסע בתור ילד קטן, שמנמן, חייכן וחמוד וגומר את המסע בתור נער שונה לחלוטין, רזה, מדוכדך, סגנון מאוד שונה ממה שציפינו מלכתחילה, וזה בהחלט פוגע גם באמינותה של הדמות, אך על זה נדבר בהמשך. השחקנים המלווים את הסרט הם אותם השחקנים. הסרט מתחיל בכך שמייסון הקטנטן נולד לתוך משפחה קטנה ומצומצמת לאם חד הורית, אחות מציקה וחמודה (בגילומה של לורלייל לינקלייטר, בתו של הבמאי) אמא מורכבת (בגילומה של פטרישה אקוורטה), והגדול מכולם, אביו של הנער, איתן הוק. כל השחקנים הללו התחייבו לעבוד בקצב של הבמאי, לבוא מידי שנה ימים על גבי ימים כדי לצלם סצנות מורכבות כשכל אחת מובילה את השנייה, והכל בשביל לרצות את היצירה השלמה שכתובה בדרך שלא קשה לסטות ממנה. יש יחסי משפחה מורכבים, מריבות, צעקות, לא מעט צלחות שבורות. בתחום הזה, הסרט מצליח מאוד. ליצור סרט עם שחקנים שלא באמת קשורים משפחתית אחד אל השני שכולם יוצרים חוויה מורכבת שנדמה שבאמת מדובר במשפחה זה הישג מרהיב. אך עדיין נותרו לא מעט בעיות פתוחות דווקא בתחום העלילתי, שלמרות וניתן לסלוח עליהן בקלות עדיין הן פוגמות בחוויה השלמה.



נתחיל מהדמות הראשית, מייסון. מייסון הוא ילד שקשה להתחבר אליו. הוא לא מדבר הרבה, הוא אוהב לשתוק, נקלע להמון צרות משפחתיות וגם למעט בעיות חברתיות. קשה מאוד להעמיד סרט שלם על דמות שכזו, בין אם עלילתי שגרתי ובין אם סרט שכזה. למייסון אין לבטים אישיים שמלווים אותו, אין לו בחירות אישיות מעניינות, אין לו הרבה "צמתים" שמציבים אותו בהחלטות שיובילו את העלילה הלאה, יכלו להציב אפילו בול עץ בתפקיד הנער ועדיין הסרט היה מתקדם כרגיל כי הסרט בכלל לא תלוי בכל מה שהנער יעשה, אלא בסובבים אותו, וזה בהחלט פאק תסריטאי שפוגם בסרט בתוך עצמותיו הפנימיות ביותר. למזלינו, הדמויות הסובבים את הדמות הראשית עשויות היטב. האחות, שבתו של הבמאי משחקת אותה בצורה שזוועתית בתחילת הסרט (כולל כמה סצינות דרמתיות שמלוות בחיוך מציק ולא אמין ברמה הנמוכה ביותר) היא דמות מורכבת. היא מציקה, היא מצד אחד מחויבת לסובבים אותה ומצד אחד רוצה לחיות את חייה האישיים, יש לה לא מעט השפעה על הסיפור, אך זמן המסך שלה מועט מידי. האבא, הוא דמות מקסימה, ואולי אחת הדמויות המשפיעות ביותר על עלילת הסרט, הוא הדמות שלוקחת את הילדים מהעולם הכבד והמתסכל שנפלו אליו ועושה להם רק כיף, ובמקרה הזה גם לנו כיף, גם כי מדובר באיתן הוק המקסים. אך הדמות המורכבת ביותר בסיפור היא האמא, המגולמת על ידי פטרישה ארקווטה, שהיא היחידה שהחיים באמת לא ויתרו לה. היא עוברת מבעל לבעל, מעבודה לעבודה, מפרנסה לפרנסה והכל כדי לחיות בשלווה עם ילדיה, והתוצאה הסופית הנותרת עמה היא היחידה שהצליחה באמת לרגש אותי בסופו של הסרט. ללא הדמויות האחרות, הסרט הזה היה הרבה פחות מעניין, אך המעורבות שלהם הופכת את הסרט למרתק.

מייסון גם לא מתפתח כשורה. אני לא מאשים אף אחד, כי אף אדם לא ידע שהוא יהפוך להיות דמות כ"כ ישנונית ומדכאת, אך הדיאלוגים שהוצמדו לפיו באיזה שהוא שלב מאבדים את האמינות. הוא משחק נער שחווה את כל החוויות האפשריות בגיל ההתבגרות, אהבה, קנאה, דיכאון, פריקה, יציאה נגד החוקים, ובכל זאת נראה ששום דבר מאלה לא משפיע עליו בשום דרך, הוא נותר אדיש לכל ההתרחשות בסרט וזה באופן אישי עצבן אותי נורא. השנים עצמם, המעבר בין השנים משפיע על השחקן של מייסון, אבל לא על מייסון. הוא פשוט נהיה נער יותר ויותר אדיש, יותר ויותר אפור וכבד, ובהחלט ניתן להבין שאם הדמות שלו הייתה עומדת בפני לבטים שמציבים ממש אותה מול החלטות ולא את הסובבות אותה, הסרט היה הרבה יותר מרשים ומעניין. דווקא הדמויות הסובבות אותו מושפעות מהשנים הרבה יותר. רגע, אם כבר דיברנו על השנים בואו נבהיר כמה דברים - וואו. הסרט מצולם בערך מתחילת שנות ה2000 ועד סוף 2013, וכל שנה מתאפיינת בטכנולוגיה שונה, שירים שונים, דיבורי תרבות סתמיים שונים. זה מדהים איך שהבמאי ידע שהכול ישתנה ותמיד ידע איפה למקם אותנו, ובכל רגע שחושבים על זה נזכרים על כמה סבלנות וכמה השקעה הייתה לאדם הזה בפרוייקט החסר תקדים הזה, אם כי ברור לכולנו שתסריט טיפה יותר קולנועי היה משפר אותו הרבה יותר. גם הדמויות עוברות שינוי עצמתי, בין אם מדובר בפטרישה ארקוואט (לאוסקר!) שרואים כיצד 12 השנים שלה משנות אצלה את האופי, הדרך, המראה ואפילו את יכולת המשחק. הדמות שלה משמינה, מרזה, עוברת שלל תספורות, מזדקנת, וכל זה באמת, מול ענינו. איתן הוק אומנם נותר איתן הוק לאורך כל השנים, אבל לעזאזל, הדמות שלו עוברת שינוי כ"כ ענק מאדם חסר משמעות וחסר חיים מסודרים לאדם אחראי ובוגר, זה מרשים. אחותו של מייסון, סמנתה, בתו של הבמאי, עוברת גם היא שינוי מדהים ביכולת המשחק ובמראה הויזואלי. מהבחינה הזו, חובה לכל חובב קולנוע קיצוני לראות כיצד השינוי מתבטא על המסך, זה בהחלט מרשים.



כמו בטרילוגיית ה"לפני הזריחהשקיעה חצות", "התבגרות" הוא בעיקר סרט של דיבורים. כל רגעי העלילה הדרמתיים שמתרחשים בו מתרחשים בדיאלוגים ריאליסטיים, כנים ומציאותיים. אין יותר מידי צעקות, אין יותר מידי התפרקויות, והכל מובע בדרך שמרגישה מציאותית, אולי מציאותית מידי. הדיאלוגים שמלווים את הסרט בהחלט מעניינים, אולי זה בגלל שכל דיאלוג ודיאלוג הושקע במחשבה רבה וחלקם עוסקים בנושאים מאוד רלוונטיים, בעיקר נושאי התבגרות, אהבה, התמודדות, שמחה, דיכאון וכל השאר. הבעיה היא כל מה שמעבר. מעבר ל"דיאלוגים" וסצינות מציאותיות, הסרט לא מציע הרבה. אין רגעים דרמתיים, אין רגעים פומפוזיים, אין רגעים קולנועיים רבים - הכל פשוט נראה ומרגיש כמו החיים עצמם, ללא שום נגיעה עלילתית או קולנועית שמדגישה לנו שמדובר בסרט. כמו בטרילוגית ה"לפני", לסרט זה אין פסקול בכלל, רק שירים שבאים מידי פעם, וזה בהחלט פוגם באווירה וברגש. כמו בטרילוגיית "לפני", אירוע גדול יכול לקרות, אירוע משמעותי ממש ולאחר מכן הכל ממשיך כרגיל, כאילו שום דבר לא קרה והדמויות אדישות להתרחשות. זה אולי מתאים בגלל שזה ככה בחיים, אבל רגעים מציאותיים יש לנו כבר בחיים, ואנחנו באנו כדי לראות סרט.



קשה לי נורא להגדיר ולסכם את הסרט "התבגרות". הוא סרט באורך של שעתיים וחצי שלא משעמם אפילו לרגע אחד, הוא סרט שצולם במשך 12 שנים ולא נפגע מכך בשום דרך, הוא סרט שמראה לנו פיסת חיים מדהימה על אנשים ועל הסובבים אותם שמראה לנו את השינויים הקיצוניים באופי שלהם, ועדיין, משהו בו מרגיש חסר, לא שלם. אין ספק, יש כמה סצנות מרגשות ב"התבגרות", אפילו מרגשות מאוד, כאלו שקשה לשכוח אחרי הצפייה. אך השאלה שנותרה בי היא האם היה צריך להשקיע 12 שנות צילום רק בשביל לספק את הסצנות הבודדות האלו? והשאלה השנייה שנותרה לי היא למה הסרט לא עשה שום שימוש ב12 השנים שבהם צולם כדי להעביר אמירה, מסר, מטרה, משהו שבאמת מצדיק את הפרוייקט הגדול והעבודה הקשה? החלק שהכי אכזב היה אולי שמייסוןאלר הוא הדמות היחידה בסרט שלא באמת מתבגרת. הוא אומנם עובר שינוי משמעותי באופיו אבל קשה להרגיש תביעת אצבע משמעותית שהאירועים שהוא עבר השפיעו על סיפורו האישי, בניגוד לכל הסובבים אותו שעוברים שינוי מרשים פי כמה וכמה ממנו, ועוד. במילים אחרות, אפשר לדבר על הסרט הזה שעות, ימים, אולי אפילו 12 שנים, אבל הדבר היחיד שבטוח הוא שהסרט הזה הוא אחד מההישגים הקולנועיים הכי גדולים שהיו אי פעם מתחילת הקולנוע, והתחושות שלי כלפי הסרט לא ישנו את העובדה הזו לעולם.