"כימיה טובה": החיים כמרקחה

אני מת על סאם רוקוול, אין בו יותר מדי - אבל יש בו מהכל. הוא לא חזק, שרירי, חתיך הורס או יוצא דופן במראהו, הוא נראה כמו עוד אחד מהעדר וזה בעצם סוד הקסם שלו, מראה ה-Regular Joe שלו כנראה מעניק לו את היכולות הפנטסטיות להשתחל אל תוך כל תפקיד אפשרי וללכוד כל סוג של דמות בעיניו המרצדות. בסרט הנוכחי הוא מגלם דמות, שעוברת בהינף בין שני קטבים קיצוניים למדי ועבודת המשחק שלו אמינה וללא דופי. רוקוול הוא רוקח מקומי בעיירה נידחת כלשהי ב-United States Of America, הוא חוסה בצילם של כל כך הרבה אנשים ויורד מתחת לרדאר ברוב חייו, דבר שמייצר אצלו יכולות גבוהות בבליעת חרא בכמויות ועם זאת שמירה על איזון, מאחורי כל העולם.

הוא הרוקח הכל יכול שמכיר את כל בעיותיהן האינטימיות ביותר של אנשי העיירה וחרף עובדה זאת הוא נותר נאמן לדרכו ומעניק שירות ברמה גבוהה, בתור הרוקח המקומי. העסק הוא עסק של אבי אשתו, איש חזק, דורסני וכוחני למדי וכך גם ביתו, אשתו של וולטר (רוקוול), התחרותית והאנרגטית, שדואגת קודם כל לעצמה ואחרי כן פוזלת לכיוון משפחתה הגרעינית.



כל אותם הדברים מביאים את גיבורינו הגיק לנקודת שבירה, שמקבלת דחיפה משמעותית בעזרתה של יפיפיה מקומית ועשירה, שמפגש תמים בין השניים מייצר מערכת יחסים מתובלת במיטב כדוריו של וולטר, אשר לא חשב לעשות בהם שימוש למשהו אחר מעבר למתן תרופות לחולים שלו. בקיצור מן קומדיה קלילה ואוורירית עם נגיעות רומנטיקה ואפילו טיפ טיפה פשע לתיבול הז'אנר. אין ספק שהסרט הזה לא מייצר שום דבר חדש עבור הז'אנר אותו הוא מייצג והוא אינו חף משימוש בקלישאות מרובות ואף מנסה לייצר גיבור ואנטי גיבור באותה הדמות, מישהו לרוץ איתו ואז, תוך כדי ריצה, להקיא ממנו. אבל השורה התחתונה היא רף ההנאה מהסרט ובתוך הריבוע הזה אפשר לסמן "וי" גדול. רוקוול יודע את רזי המקצוע ובעזרת משחק חלקלק ונהדר הוא מיטיב ללהטט בין סוגי הדמויות, אשר הוא מייצג ומשכיח בחלק אחד של הסרט את חלקו הקודם, דבר שגורם לפערים שקצת קשה להשלים איתם מבחינה לוגית וריאלית, אבל מבחינה קולנועית הוא שוב מייצג את התופעה שהוא - שחקן של פעם בדור.



איננו מתהדר באוסקרים, כפי הזכור לי, או מועמדויות, אבל בכל הנוגע להצלחה בתור מוביל סרט, או אף בתור שחקן משנה הוא עושה זאת בכל פעם מחדש בצורה מהפנטת ופשוט עוזר לצופה להישאב, כל כולו, אל תוך הסרט בכיכובו. לצידו יש קאסט לא רע, עם אוליביה וויילד הנהדרת (שבכל פעם מחדש מזכירה לי שלא ראיתי כבר הרבה זמן את קיירה נייטלי), שטוחנת תפקידים ללא הכרה בתקופה האחרונה וכמו כן מישל מונהאן, שהפליאה בתפקיד מאוס בסרט הזה, לצד הופעות נהדרות בעונת הבכורה של "בלש אמיתי" ואפילו ריי ליוטה בכמה דקות, שלא נצברות לכף החובה של המיאוס הכללי שנשפך ממנו בשנים האחרונות, קטן וסולידי ובעיקר קצרצר. לבסוף, ג'יין פונדה גם כן מופיעה לשנייה ורבע ועוד קצת בתור הנרייטורית של הסרט, חביב מינוס.

הסרט הזה הוא בינוני וקצת, יגידו רוב הצופים וכך גם אני. אבל היכולות של סאם רוקוול מקפיצות בכמה וכמה שלבים ובכמה בכמה רגעי מפתח הקשורים לז'אנר השלוב את הרמה של הסרט והוא בעצם הסיבה להנאה ששאבתי, באופן אישי, מהסרט הדי בנאלי הזה.



ולבסוף, טיפה כמו ב"שובר שורות", כאשר כולנו התחלנו באמפטיה חונקת עבור וולטר ווייט, היא הלכה והומרה עם פחד ותיעוב מהיצור, שגידל את עצמו בחסות זיקוק המת'אמפטמין וגם פה, לאלף אלפי הבדלות מ"שובר..." יש גיבור מרכזי שהולך ומתדרדר בתהליך מונטאז'י וזריז, מחיים נורמטיביים ורמוסים לכיוונים אפלים ומפחידים הרבה יותר. רוקוול ענק והסובבים אותו בצילו, בדיוק כפי שדמותו פותחת, בצילם של אלו שסובבים אותו. סרט קומי נהדר מתומצת ועושה את העבודה. לפעמים גם שחקנים גדולים יכולים לשאת על גבם סרט בינוני, יחסית למצוינות וכזה הוא רוקוול, בתפקיד ובסרט הספציפי הזה ובעוד רבים אחרים.