"רק האוהבים שורדים": מעורפד באהבה

ושוב מתחלקת הביקורת להתאמת הסרט לסוגי הקהל שייכנס לקולנוע. אם חשקה נפשכם בסרט אהבה ערפדים נוסח "דמדומים" ושאר קרובי משפחתו, כדאי שתתגלגלו לכם למקום אחר. הקאסט והבמאי לא יכניסו את עצמם לנישה ולז'אנר הזה בחיים. "אבל מה עם הכותרת והתקציר?" בוודאי תשאלו, ואכן העניינים הלא שוליים בכלל הללו מטעים את קהל ההדיוטות הממוצע. אחרי תחקיר קטן ולמי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, מדובר בבמאי ג'ים ג'רמוש, שמתהדר בפאר היצירה של "גוסט דוג – דרכו של סמוראי" הידוע, בכיכובו של פורסט וויטאקר הצעיר והפורה (לשעבר, לגבי חלק א'), סרט נפלא והזוי בפני עצמו. נקודה ראשונה שאמורה להדליק את כל הנורות לגבי תוכן הסרט.

דבר שני, טילדה סווינטון הרב גונית והנפלאה, שעשתה כל כך הרבה תפקידי אופי מגוונים בקריירה המרשימה שלה, לא נראית כאחת שתיכנס לפרויקט פשטני, עבור הדור הצעיר שמחפש שעה וחצי של התבדרות חסרת תכלית.



טום הידלסטון, אנטון ילצ'ין ומיה ואסיקוסקה הם עוד שמות שאין לקחת בקלות, כאשר הם מככבים גם כן בצילה של סווינטון הנהדרת. ואפילו ניתן למצוא בתפקידים זעירים את ג'ון הארט ההולך ומזדקן, שכנראה כבר לא נראה את הפרצוף שלו, נטו, ללא עיטורים, זקנים ואי אילו קמטים מוסווים בשיער פנים וגם את ג'פרי רייט בתפקיד מיני פצפוני.

לאחר שהתגלגלו להם כל השמות על הלשון ומול העיניים ישנה הבנה ראשונית ואפילו מעבר לה, שקהל הצופים, שפחות מחפש עומקים יכול להדיר את רגליו מאולם הקולנוע. אישית ולאחר שהבנתי את הכיוון הראשוני בסגנון של הסרט, הבנתי שהוא לא מאלו שימלאו אולמות, אלא אם הוא מכוון לקהלי פסטיבלים וסינמטקים למיניהם.

ברור שתחת ידיו האינדיות של ג'רמוש הולכת לצאת יצירה קשה לעיכול וכך גם הרגשתי, כאשר התחלתי את הצפייה המשותפת עם אחי והעיניים הפכו כבדות מרגע לרגע. מיותר לציין שאחרי מחצית סרט כבר המשכתי סוליקו ובמקטעים, שגם עשר דקות הופכות קשות וקשות. אין ספק שג'רמוש המוכשר יוצר עולם עבה מסביב לשחקניו המצוינים, כאשר הצילום, המוזיקה והדגשים על עיצוב ובנייה סביב העלילה הם החלק החזק שעוזר לשרוד את הסרט, מה שקצת פחות נותן אופציות להישרדות הם העלילה הכבדה, שמתקדמת בקצב הצב ונשענת על הפוגות מוזיקליות וחוויות היפנוטיות דמויות עולם מסומם על מנת לתת את התחושה העילאית של שתיית דם אדם.

השנים הם שנות ההווה ושני ערפדים ששרדו דור או שניים ומחזיקים בשמות: אדם ואיב (יענו; אדם וחווה) מוצאים את עצמם חיים את חיי היום יום של שנות ה-2000 ו...כל אחד במקומו, עם אהבה גדולה שמגשרת על מרחקים, הקטע של אדם וחווה לא מתפתח מעבר לעובדת השמות ורק נותן תחושה או תהיה לגבי המקור, האם הם אדם וחווה? או שזה לא כל כך הגיוני, כי אז היו מגדלים דור ערפדים (או שלא?).



הוא, אומן מיוסר (מדי, לטעמי), שכל עולמו הוא מוזיקה, איסוף כלי נגינה נדירים והסתתרות מפני העולם החיצוני וה-"זומבים", כפי שמכונים בני האדם הרגילים. הוא יוצר מוזיקת רוק מלנכולית וממתין לחברו הצעיר (ילצ'ין הנהדר), מתעשיית המוזיקה, שיעשיר את האוספים שלו וימשיך לשמור על דיסקרטיות ובין לבין הוא דואג לקבלת אספקת דם טרי ממיכליות, שמקורן בבית החולים המקומי, שם יש לו אדם שמקבל שוחד ולא מכיר את פניו (ג'פרי רייט) שדואג לו לאספקה הזאת. אדם לא מאמין גדול בהתקדמות הטכנולוגיה ומתקשר עם אהובתו דרך בליל כבלים וטלוויזיה עבת כרס בתור אמצעי תקשורת בוידיאו, בעוד היא משתמשת באייפון החדשני ביותר.

ואיב, היא כזאת, יותר חופשיה ומשוחררת ומקבלת את אספקת הדם שלה דרך מכר וותיק משותף לשניים (ג'ון הארט הנהדר) ובכלל הרבה יותר זורמת וכאשר השניים נפגשים היא הרוח החיה, המובילה בשיחה ובעלת הזיכרון הטוב יותר וזיהוי העצמים העתיקים המהפנט. רוב הסרט היא לובשת לבן ומתהדרת בגוון בהיר בשערה בניגוד לאדם, לבוש השחורים, בעל השיער השחור והדכאוני בכלליות, הוא נשען עליה, מתחבא תחת כנפה ומראה מה זה בעל ביץ' ואישה בוץ'.

הוא גר בדטריוט, עיר המנועים המשעממת ואילו היא בטנג'יר הקסומה והמרתקת. הם מתאחדים ושותים שוטים של דם בסבבה (מזכיר את "דם אמיתי" אי שם), מתמסטלים ומדברים על זכרונות העבר המאוד רחוק ומאוד מאולץ של השניים, כאשר הם משתמשים בשמות מפורסמים מתקופות אחרות ומתרשמים יחד מכלי נגינה.



בקיצור, שני ערפדים לא קונוונציונאליים, שבמקום לנשוך למחייתם הם נטמעים בפחד בחברה בה הם חיים, מתגנבים ומשחדים על מנת לשרוד בעזרת טיפות של דם מכאן ולכאן ומעוררים יותר חמלה מיראה בקרבם של הצופים. העובדה, שהערפדים מוצגים כזהירים ובעלי עכבות וזהירות משנה מנפצת כל מיתוס סרטי ערפדים פזיזי ניבים ובעצם העובדה שכל עולמם מתהפך, כאשר מגיעה האחות הצעירה של איב, אווה (מיה ואסיקוסקה) שגורמת קודם כל לנסות להבין מה עבר על ההורים שלהן בבחירת השמות ? וחוץ מזה היא רוח הרבה יותר חופשיה, צעירה ומפזזת, שרוצה לצאת ולנשוך לרוב.

היא סותרת את כל עולמם הדלוח ועמוס במוזיקה רגועה ומכניסה פלפל שעד מהרה גורם להתנגשות רבתי בין בני הזוג לבינה. נראה, לפרקים רבים מדי, שהעלילה בכלל לא מדברת על ערפדים, אלא על שני אנשים מאוד אינטלגנטים התלושים מהעולם העכשווי. ולאט, לאט ישנן הבלחות שמנסות להחזיר את הניבים ומה שמאחוריהם אל תוך העלילה של הסרט.

אם העלילה הזאת נשמעת מרתקת, אז הצלחתי לשקף אותה בדרך לא דרך, שאינה מייצגת בעיניי את המציאות האמיתית. חובבי קולנוע מהורהרים ורבי עומקים ורבדים יראו בסרט יצירה מורכבת ומרתקת. אני לא הצלחתי לרדת אל תוך עובי קליפת גזעו של ג'רמוש על מנת להבין את הצורך בשבירת מיתוסים ערפדיים בעלילה שיותר נמרחת מאשר זורמת. מרשים מאוד וויזואלית, שחקנים נהדרים ועיצוב מרתק בכל כך הרבה פנים לא מצליח לייצר הנאה רצופה, שאיננה מהולה בשיממון גדול ושתייה מרובה של כוסות קפה שחור. הקהל יילך ויתפצל, יילך ויצטמצם בשלבים מוקדמים, עד מאוד, של הסרט ובכך ג'רמוש והסרט, בעצם, מייצרים מסננת טבעית לקהל היעד שאליו רוצה להגיע המשורר.