"אפס ביחסי אנוש": מאה בקולנוע

כולנו מכירים אותן, הדברים הקטנים האלה שתמיד הורסים הכל, הצרות הקטנות שבחיים. הצרות האלו שאם אתה מספר עליהן לאדם אחר הוא מן הסתם יספר לך על הילדים באפריקה שאין להם מה לאכול וכאן אתה בוכה על שטות קטנה, אך דווקא האמירות האלו הן מה שהופכות אותך למדוכא עוד יותר במחשבה שאפילו הצרות האיומות שלך לא שוות כלום בעיני אחרים. כאן זהו הסיפור על זוהר (דנה איבגי) נערה שעוד לא ממש התבגרה אשר התגייסה יחד עם מעט בנות עצלניות למשרד השלישות בצה''ל, משרד העוסק בתיוקי דואר, מסירת מסמכים ועוד כל מיני שטויות, כאשר אליה מתחברת גם דפי (נלי תגר בביצוע סביר) והשניים מנסות כמה שיותר לברוח או לתחמן את צה''ל בשל הסבל הכבד שמחדיר בהם יום אחר יום. כמובן שהעניין פשוט, צרותיהן של השתיים פשוטות, מביכות ולא ממש משכנעות, אך דווקא אלו הצרות הקטנות שיוצרות הזדהות כ"כ גדולה עם הצופה הפשוט שלא ממש נאלץ להתמודד עם קונפליקטים העוסקים ברצח או במחלה קשה וכל שאר הצרות הרציניות שבהם עוסקים סרטים רציניים.

הסרט מחולק ל-4 סיפורים שכל אחד מהם עוסק בעולם אחר הקשור בחוויה הצבאית הכ"כ מעיקה שנחוות על הבנות הצעירות, בהם אנחנו לא ממש יודעים אם עלינו לרחם עליהן או שמא לצחוק מהסיטואציה המביכה שהן מתוסכלות ממנה. כמובן שבין הסצנות ההומוריסטיות והמוצלחות שרובן פרי כשרונה של הנערה דנה איבגי שכמובן וירשה את הכישרון המרובה מאביה השחקן המרשים משה איבגי, ולצידה משחקות גם לא מעט שחקניות מצוינות נוספות, בניהן מפקדת השלישות רמה בגילומה של שני קליין שגם היא מצליחה באמת לשחק באופן אמין ורציני כפי שתפקידה מצריך. החלק שיותר עצבן היה דווקא תפקידה של נלי תיגר שלוקח חלק משמעותי בסרט המלווה בהמון בכי והמון דרמתיות, אך השחקנית לא התאימה עצמה אל הסרט, מקפצת בין סצינות בהם היא שמחה עד הגג ורגע לאחר מכן בדיכאון כבד, ולצערי הייתי טוען שהיה ניתן לתת לה מעט ימים לעבוד על התפקיד, או שמא שחקן אחר היה מצליח לבצע את התפקיד ההוא טוב יותר.



בין תצוגות המשחק הנפלאות הסרט גם מצליח לספק תסריט מצוין ושנון שקופץ בין מעשיה דכאונית-הומוריסט ית אחת למעשיה אחרת וכולל כמה מהסצנות הגדולות והמצחיקות שראיתי השנה על המסך הגדול. הסרט בשיא הרצינות עוסק בנושאים כבדים ומעט מפתיעים שניכר ונכתבו על-ידי תסריטאי יצירתי, בהן עוסקים נושאים כמו התאבדות, התאהבות כואבת, פיטורים מתפקידים מסוימים ואפילו רוחות רפאים. גם הבימוי המרשים של טליה לביא, שכבר ניכר לטובה בצילום סרט הגמר ללימודי הקולנוע עליו מבוסס הסרט המלא, מצליח להיות מקצועי ונטול כל הבעיות הטכניות שמאפיינות סרטים ישראלים.

בין היתר העיסוק של הסרט בחוויה הצבאית נותן לא מעט מחשבה בנוגע לנושאי הסרט או בנוגע לשמו - "אפס ביחסי אנוש". זה כמעט ובלתי נסלח להביט בחוויה הצבאית הקטנונית של הצעירות שבסך הכל מתייקות תיקיות או מעבירות מסמכים, ובכל זאת מתמרמרות על כל רגע, ואילו הגברים הרציניים העוסקים בלחימה ובצבא קרבי לא נוטים כל כך להתעסק בצרות הקטנות אלא יותר בענייני לחימה. שאלתי שהייתה מאז ומעולם היא למה דווקא צה''ל או כל צבא אחר בוחר להתנהג אל חייליו בכזאת קשיחות, האם זהו הגמול על התרומה הגדולה של אדם למספר שנים בהתחייבות פטריוטית שלא מקבל אפילו את הגמול הבסיסי של יחס טוב ושעות שינה מספקות? האם צבא טוב חייב להחזיק את חייליו בקשיחות חסרת רחמים וביחסי אנוש שכמעט ולא קיימים? זוהי השאלה שצריך כל צבא שבעולם לשאול את עצמו, ובראש ובראשונה מומלץ שצה''ל ישאל עצמו ראשון בתור הצבא המוסרי בעולם.



לסיכומו של עניין, "אפס ביחסי אנוש" הוא אחד מהסרטים הכי טובים בהם צפיתי השנה ואולי גם אחד מהסרטים הישראלים הכי טובים שיצאו בשנים האחרונות. הוא עוסק בצרות הקטנות שבחיים ולא בגדולות, מה שיוצר הזדהות הרבה יותר כואבת ואמינה מצד הצופים הפשוטים וגם מצליח לסחוב לא מעט שאגות צחוק מקהל הצופים. זהו כנראה ההישג האמתי של "אפס ביחסי אנוש"; הוא כואב, מדכא ומצחיק במינון המושלם ואלו התחושות שהופכות את חוויית הצפייה לגדולה במיוחד, מסוגי הסרטים שנחרטים בראש מספר ימים לאחר הצפייה. אז תנו כבוד לצבא הישראלי הגדול שמשיג מאה בלחימה, מאה במוסריות, מאה בזכויות אך אפס ביחסי אנוש, בהצדעה.