"סיפור האהבה של מיסטר מורגן": צדדי האהבה

מייקל קיין הוא באנקר מובטח, פשוט שימו לו עלילה מסביבו והוא יידע איך לטפל בחומר כביד יוצרת ומכוונת. אפילו מסיפור בנאלי שכבר ראינו אלפי גרסאות שלו הוא מצליח להוציא שמפניה מקתקתה שגורמת להאטה והאצה של קצב פעימות הלב. באמת שאין הרבה יותר מדי מה לספר לקהל הקולנועי, שבא לחפש חידושים והמצאות ואפילו כרזת הסרט בשילוב עם שמו הבלתי משתמע לשני פנים, יוצרים את ההבנה הבסיסית למה שאנחנו הולכים לקבל פה במשך, כמעט, שעתיים.

מת'יו (מייקל קיין) מתאלמן בסצנת הפתיחה מאשתו והשפה, כשהוא שומע ברקע איננה אנגלית, שפה, שמתגלה בהמשך הסרט, כיחידה השגורה בפיו באופן שוטף וקולח. אשתו נעלמה מחייו בהינף יד אכזרי והוא מאבד את הרצון לחיים בעלי משמעות, וחי אותם בצורה משמימה ועצובה, כמו שאלמן כנראה אמור לחיות מגיל מבוגר מסוים, לאחר ששאר משפחתו אינה מקיפה אותו. הוא פוגש, בנסיעת אוטובוס, צעירה חביבה וחמימה, שמתגלה כמורה לריקודים לטיניים וככזאת בעל לב חם ורחב. משם האב, שילדיו לא בסביבתו ובעיקר האלמן נטול האישה והילדה היתומה מאב, מוצאים נחמה זה בזו ובונים לעצמם מיני סיפור אהבה, שהוא כמובן אפלטוני מכל כיוון וזווית, שאפשר להסתכל עליה.



האלמנט החדש, שנכנס לסרט בהמשכו, הוא ביקור שני ילדיו של האב האלמן, אשר מציגים צדדים חדשים לסיפור האב החם והאוהב וחושפים מערכת יחסית בעייתית בין האב לילדיו, אך כמובן, שהסרט והעלילה יביאו את נפתולי הסיפור לכדי התרה משפחתית, שכוללת ויכוחים דרמטיים, הטחת האשמות הדדיות והכרה במינוסים בסופו של סיפור, מה שיביא להתרה. אין צדדים בעלילה שאינם שקופים, אבל עדיין הסרט מצליח לאחוז ולהגיע אל תוך מיתרי הלב ולפרוט עליהם בעדינות רבה.

הסרט הזה נשמר עבור אשתי, שיודעת ואוהבת להתרגש מהתכנים הללו, נצפה בכמה וכמה חלקים ובאף הירדמות או קטיעה של הסרט לא הורגש אלמנט חוסר ההמשכיות ולא היו פרטים שהיה חובה לפשפש ולדקדק בהם, מה שהפך את החווייה של הצפייה לנעימה וקלילה, למרות התוכן, שמנסה להכביד על הלב. בניגוד לסרטים אחרים, שאי אפשר להתייחס אליהם כסדרות ויש צורך להתעמק ולהתרכז בתכנים שלהם, הסרט הזה מגיש לקהל שלו את מה שהקהל מחפש; ריגוש קליל ולא בעל עומקים מיוחדים.



מייקל קיין, כתמיד, שולט באומנות ורזי המשחק ולמרות שהתבקש, במסגרת תפקידו, להיות אמריקאי, הוא עדיין נשמע בריטי לכל דבר ועניין שהוא מגלם בצורה מופתית את האלמן הזקן ודורש הסימפטיה והאמפטיה מסביבתו, גם ללא בקשות מפורשות. מופלא כתמיד וגם בגיל 80 הוא עדיין כוכב, שיכול למשוך סרט פחות מבריק לכדי היותו ראוי ונהדר לצפייה. לצידו, הכוכבת הצעירה, קלמנסי פוזי, שידועה כבר מכמה וכמה סרטים בקנה מידה לא קטן (בינהם: "ברוז'", "127 שעות" ומספר סרטי "הארי פוטר") בכימיה נהדרת עם קיין ובמשחק לא רע בכלל מצידה, משלימה אותו וגם מצליחה להגיע לניגונים עמוקים על מיתרי הלב בדמותה טובת הלב והשבורה מעברה הלא פשוט. עוד ניתן למצוא את ג'יין אלכסנדר, בעלת הפנים המוכרות והמבוגרות וג'יליאן אנדרסן (לנצח סקאלי מ"תיקים באפילה") ההולכת ומשתבחת עם השנים בגזרתה ובאיכויות המשחק שלה בתפקיד קטן, עוקצני, הזוי ונהדר.



המושכת בחוטים מעל כל בובות המשחק היא סנדרה נטלבק, שמעצבת את הסרט באווירה הפריזאית הנינוחה והציורית, כאשר היא חושפת מדי כמה סצנות את הנוף הפריזאי הציורי, אשר מתנגש עם עולמו השחור - אפרפר של מת'יו, אשר הולך בקווים קבועים ומקבילים לעולם, שבו הוא חי ואף מעלה על פני השטח את ההתנגשויות בין התרבות האמריקאית לזו הצרפתית, אשר בזות זו לזו - כל אחת עם נקודותיה.

אז אם אתם צופים שמחפשים סרט, אשר הולך בקווים קלילים, יחסית לדרמה הפנימית המחוללת בעלילתו, אוהבים דרמה? אוהבים התרגשויות קלות? זה הסרט בשבילכם ועבורכם, השכול של "אהבה" הגרמני של הנקה עטוף בעטיפה ממותקת עם לוגו של צרפתייה עם עיניים בורקות. סרט נהדר, שקל להתחבר ולהתנתק ממנו באותה העת בה הוא מסתיים.