"אשמת הכוכבים": אשמת הרגשות

תארו לכם שאתם קמים בבוקר אחד לאור יום בהיר ומגלים שאתם מלאים בתחושה מוזרה ובכובד, ולאחר בדיקות מגלים לכם שאתם חולים במחלה סופנית ארורה וחסרת תקווה. מאותו הרגע כל יום בו אתם קמים בבוקר יראה אחרת כיוון שכל יום עלול להיות היום האחרון בחייכם. כל יום וכל רגע הוא מבוא לסכנה, כל מילה עלולה להיות המילה האחרונה והחיים כולם יסתכמו בחודשים הקרובים, כבר אין תקווה לחיים מוצלחים, לילדים או לחיים מסודרים, החיים הם קטנים, חשוכים וכואבים שבמקום לנצלם הם מבוזבזים על טיפולים. זה הסיפור של הייזל, נערה חביבה מבית אמריקאי טוב שפשוט נפלה בגורלה לטעות שלא באשמתה וגרמה לעצמה ליפול בסבל עמוק של חיים הבנויים מסיטואציות כואבות. היא קוראת את אותו הספר באופן יומיומי המתאר את סיפור חייה של ילדה חולת סרטן והתמודדות הוריה, אוכלת ושותה בכל פעם שהוריה קוראים לה ואפילו הולכת לקבוצת תמיכה באופן קבוע מידי שבוע רק בשביל לרצות את הוריה על המאמצים שהם עושים בשבילה. היא יודעת שכבר אין טעם להתנגד או להתווכח, אין מקום למריבות או לסיטואציות קשות, כנראה ככה זה כשיודעים שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון שאתה חווה בחייך. המשפט המלווה את הסרט הוא "לחיות עם כאב", והוא המשפט שמוביל את הוריה של הייזל במהלך כל הסרט הם מקדישים את החיים שלהם בשבילה, חיים סביבה ומטפלים בה בכל רגע, ואלוהים יודע כיצד יתמודדו עם הרגע שבו יבינו כי אולי היצור החי היחידי שהביאו לעולם כבר לא יזכה להתקדם בחייו ואף הם יצטרכו להשלים עם הכאב. יגידו אנשים מה שיגידו, בעיני הם האנשים החזקים והמופסדים ביותר בכל הסיפור הזה בכל רגע.

במהלך המפגשים פוגשת הייזל המגולמת באופן נפלא על ידי שיילין ווד בגאס (הנזל אלגורט) והשניים בעלי הגורלות המשותפים מתחברים זה אל זה, ושניהם גם חווים את הכאב שלהם באופן פיזי, האחת יותר האחד פחות. בעוד שלהייזל יש מעין צינוריות הנשמה כיוון שסרטן בקני הנשימה שלה מכריח אותה לשאת אותם המחוברים למעין תיק המכיל מיכל חמצן שאותו היא סוחבת לאורך כל הסרט, מה שכמובן מקשה עליה ללכת הרבה או לעמוד באופן ממושך. גס, לעומת זאת, קצת יותר "בריא" ממנה וסוחב את מחלתו ברגל ימין, שנכרתה בעקבות סרטן שהתפתח לו באזור והוחלפה ברגל מפלסטיק שמבצבצת פעם או פעמיים במהלך הסרט. נקודה אחת שלא הבנתי היא כיצד הוא שחקן כדורסל עם הרגל הזו, אבל זה לא משנה. השניים כצפוי מתאהבים אחד בשני ונופלים אחד בסמכות השני ואין יותר מידי התפתחות עלילתית "גדולה" מעבר לזה, הסרט מושתת ומבוסס על הדיאלוגים והתובנות בין השניים שמסוגלים למלא לך מחשבות ללילה שלם על החיים ועל כל מה שמעבר, ואלו הדברים הקטנים שמעצימים סרט והופכים אותו למשפיע יותר ואף לגדול הרבה יותר מהחוויה עצמה של הצפייה.



המהלך העלילתי שהכי מצא חן בעיני בסרט, היה עצם העובדה שהשניים קוראים את הספר המשותף ההוא שעוסק בחולת הסרטן, והספר נקטע באמצע משפט, בידיוק כפי שהחיים נקטעים באמצע הכל, בלי סיום, בלי קתרזיס, אלא פשוט סוף פתאומי ואכזרי, כמו בשיר הקצר "כתוב בעפרון בקרון החתום" של דן פגיס. הייזל לא רוצה סוף כזה. היא נוסעת עד לאמסטרדם עם חברה גס בשביל לשאול את הסופר מדוע הסוף נקטע בכזאת פתאומיות כי היא רוצה לדעת מה קורה עם המשפחה ומה קורה סביב הילדה שמתה, אך פשוט אין לה אף תשובה. היא מודעת לזה שביום אחד היא עלולה ללכת מבלי לדעת מה קורה לכל מי שסביבה, שהעולם שלה שלא כולל אותה אלא את כל האנשים הדואגים לה עלול להיעלם בפניה, ובמידה והיא תמות, היא תישאר לבד עם עצמה בלי אף אחד שידאג לה, וזה אולי הפחד הגדול ביותר שמניע אותה במהלך כל הסרט. גס, לעומת זאת, הוא ההפך המוחלט, למרות הליהוק המטעה (ואולי הלא מדוייק) הוא בחור חזק שצוחק למוות בכל הזדמנות ולא מפחד מהסוף או מהעולמות הבאים, הוא מודע לכך שזה יבוא ביום אחד ולכן כל קשר שיוצר עם הייזל הוא קשר רומנטי אמתי, כנה, רגיש שיודע שכל מה שהוא רוצה זה שיהיו אנשים אמיתיים וחבריים סביבו גם בזמן שהוא ישב בקברו שיוכלו לזכור אותו כדמות בולטת, והפחד המניע אותו בסרט הוא העובדה שהוא עלול ללכת מהעולם מבלי שיזכרו אותו ומבלי להותיר חותם.

הקשר בין השניים הוא בהחלט אחד מהרומנים הטובים ביותר שנצפו בקולנוע בשנים האחרונות. הוא לא קשר חנפני ולקקני וגם לא קשר אגרסיבי ומעצבן, מדובר באיזון מושלם של חברים שלא בוכים יותר מידי אך גם לא צוחקים יותר מידי, פשוט מתאימים כמו כפפה אל היד והכימיה בין השחקנים עצמם עובדת נפלא. הסרט עצמו הוא לא סרט עלילתי אלא יותר סרט חווייתי, הוא מודע לעצם העובדה שהוא כולו סיפור במדיה קולנועית ולכן כל רושם שהוא מנסה להותיר הוא באמצעות העברת מסרים ותובנות לחיים האמיתיים של הצופים וזה מה שהופך אותו לכ"כ עוצמתי וחזק. הוא מודע להיותו סרט קיטשי ורומנטי ולכן הוא לא מנסה לסחוט יותר מידי רגש, הוא גם לא מנסה להשתמש בקלישאות עלילתיות בשביל לרצות את הצופים וגם מצליח לצחוק על עצמו לא פעם ולא פעמיים - הוא משקף מבט ציני כואב ומצחיק על החיים הקשים של האנשים החזקים עצמם ברגעים הכי רגישים וחזקים שרק ברגעים האחרונים נתפסים כבעלי ערך משמעותי עבור הצופים. לא משנה כמה תתלוננו או תשנאו, מהסרט הזה לא תצאו אדישים.