"אבודה במיני": גברת הולכת לאיבוד

בימים טרופים אלו, שהמונדיאל מכה בחוזקה בשעות הפנויות ולא משחרר זמן מסך לסרטי קולנוע, בנים ובנות הבית מתקשים להצליב מבטים או אפילו להתיישב מול המסך ולצפות בתוכן משותף. אצלי הבעיה הזאת לא הייתה קיימת בימי טרום נישואין, כאשר אשתי הייתה דבוקה ביחד איתי למסך ששידר כדורגל. הכדורגל אינו מנת חלקה כבר מזה זמן מה ולכן, כאשר הייתה ההזדמנות לצפות במשהו שאינו כדורגל ויותר קולע לטעם הבידורי של אשתי, ניצלתי את המשחק היחיד, שהכותרת שלו שידרה "זבל בלתי ראוי לצפייה" ובסוף הסתיים כאחד המשחקים הפורים ביותר במונדיאל 2014 אלג'יריה - דרום קוריאה, על מנת להתיישב מול הטלוויזיה ולחלוק זמן מסך משותף עם אשתי התשושה.

אליזבת' בנקס והכותרת של הסרט שידרו את ההפוגה הקומית, שהיינו צריכים וכמובן שהציפיות, מצידי לפחות, לא הרקיעו שחקים, בעיקר שאני מבין שמכותרת באנגלית שהיא "צעדת הבושה" וכותרת בעברית שהיא "אבודה במיני" לא יכולה לצאת יצירת מופת ואולי קומדיה חביבה, שתעלה אי אילו חיוכים במהלך הצפייה בה.



היא אכן התחילה עם שדרת מקומית, שהולכת ומתקרבת לג'וב חייה ומסיקור חתולים, שמזנקים על אנשים (וגם עליה) היא יכולה לעשות קפיצת מדרגה להקראת חדשות אמיתיות בערוץ מרכזי. כמובן, שעם הימשכות הסרט ותחילת העלילה, אנחנו מבינים שהשגת הג'וב המושלם תהיה קצת יותר קשה מאחר והכל התחרבן עד לרמות הבסיסיות ביותר וכעת מייגן (בנקס) חייבת להגיע אל המטרה שלה, בשמלה זנותית וצהובה, בלי טלפון ועם אוטו בגרירה.

היא עוברת תלאות מסויטות ומואשמת בזנות, בכל מקום אליו היא הולכת וכמובן שהשובניזים (שלדעתי מוצדק) זועק לשמיים את זעקתן של הנשים החופשיות, שאוהבות להתלבש באופן חשוף ומזמין ולא רוצות שישפטו אותן לרעה רק בגלל הבגד שהן לובשות. הסרט מנסה להטיף בהפוך על הפוך כנגד שוביניזם ואף מלגלג על אופיה הזול והצהוב (ומכאן גם הבגד של הכוכבת הראשית) של המדיה התקשורתית, באשר היא ודרך הכלי המרכזי שלה, החדשות. פה זה חדשות מקומיות ואישה מקומית, שמדווחת בכל מקום בתור טראבל מייקרית, אבל הנקודה ברורה ואף מגיעה לידי ביטוי לקראת סוף הסרט.



אליזבת' בנקס בתצוגת משחק חביבה, אבל בוודאי לא בשיאה, כאשר היא כבר העניקה פה ושם איכויות גבוהות יותר, אבל מצד שני בשביל סרט, שההיגיון בו נשטף לאסלה ביחד עם ליטרים של אלכוהול ובדיחות שובניסטיות אודות גיבורה שלא מצליחה, שלא להסתבך ומציגה נאיביות משולבת בשאריות אלכוהול לראוות הכלל. ג'יימס מרסדן, גם הוא, לא נזקק לכישורי משחק עילאיים, בשביל להבהיר את התפקיד העלוב שלו בתור הגבר הקלישאתי המהלך, האביר המוזג אלכוהול מפיו של סוס לבן ובדרך גם כותב שירה וחי בדירה, שבהחלט לא תואמת את שכרו בתור ברמן. שתי חברות, אחת אסרטיבית ואגרסיבית והשנייה מדהימה ביופייה (שרה רייט, ששיחקה גם ב-"21" המטופש) ועל כן טיפשה כמו בור ללא תחתית, הן הפרטנריות הקבועות של הגיבורה והן לא מהססות לחקור בצורה קלישאתית את הגבר החדש בחייה וכמובן, בשביל לאזן, לשאול אותו שאלות מיניות מביכות, רק כדי לטשטש את הקיטש, שנזל עד עכשיו מפיהן בחקירה הצולבת עם זרתות לתחת וביצים בפה. וולגארי, אבל מאזן קיטש, או כך לפחות חשב התסריטאי.



מבחינת הקאסט יש עוד כמה שמות ופרצופים ששווה להתעכב עליהם והמוביל הוא אית'ן סופלי, שגילם את האח הכמעט מפגר של ארל; רנדי, מ"שמי ארל" הנהדרת. הפעם הוא מאמץ את שפמו של ג'ייסון לי מהסדרה ויוצא לדרך בתור שוטר מטומטם וכמובן שמתפקד בצורה חיננית במסגרת התפקיד. קן דוויטיאן בתור נהג מונית רוסי/קווקאזי והוא זכור לכולם כמובן מסצנת המכות בעירום ב"בוראט" והוא תמיד מעלה חיוך דבילי ברגע שהוא מופיע, ולבסוף לורנס גיליארד ג'וניור, אשר מוכר מכמה וכמה סרטים בעוד אתנחתא קומית וסטריאוטיפית על אפרו אמריקאיים שמוכרים ומכורים לקראק קוקאין.



מה שמביא לשטיחת שלל הסטרואוטיפים שיש בסרט מעבר לשוביניזם, המסחר בסמים לאוכלוסייה א', הנהיגה במוניות לאוכלוסייה ב' וגם היהודים מקבלים כמה דקות בסרט בשביל ללגלג על בתולים חרדים ועל הדרך להגיד "מכשפה" באמריקאית מובהקת ולהסתבך עם ה-ח' של המילה "חב"ד".

זהו? מיצינו כל סטראוטיפ אפשרי בדרך לעוד קומדיה חביבה, מטופשת, בלתי מזיקה ובלתי מועילה? נראה שכן... אז לראות אפשר עם קהל היעד המתאים וגם אם הסרט הזה היה חומק מעיניי, מתפספס ומתאדה לו לאוויר כנראה שלא הייתי מרגיש בחסרונו. נראה שאלג'יריה ודרום קוריאה סיפקו, במקביל, יבול הרבה יותר טוב ופורה ממה שהסרט הזה סיפק לי בזמן הנקוב.