הוליווד והחידושים

הוליווד נמצאת בשנים שחונות מבחינת רעיונות מקוריים, דבר היוצר חידושים בכל מיני גוונים. בין אם לסרטים ישנים ובין אם לסרטים זרים. מה שמבדיל בין חבילת השכפולים הוא האיכות, כאשר פעם אחר פעם נראה שלא ניתן להתעלות על המקור ומקסימום אפשר להשתוות אליו, הסרטים עליהם בחרתי לדבר מציגים חידושים מכל קשת העבודה המקורית וכולם יצאו בשנה האחרונה וניסו לשחזר את הצלחות העבר; בין אם בהצלחה חלקית ובין אם בכישלון חרוץ.

טובי הכוחות הנשיים גויסו לניסיון השיפוץ ליצירתו המלוטשת של בריאן דה-פלמה משנת 1976, שלא באמת זקוקה לתיקון או לשום עריכה מחדש, אבל שיהיה. כמובן שסדר הצפייה הנכון היה לראות קודם כל את הגרסה המקורית ורק לאחר מכן לנסות להבין מה הגיע שני בתור ומה נעשה אחרת ובעצם, מה נשתנה הסרט הזה?

אז בראש ובראשונה, ירשה את שרביט הבימוי קימברלי פרייס, אחת שכבר השתפשפה עם דרמות שעסקו בנושאים לא פשוטים דוגמת הסרטים: "בנים אינם בוכים" ו"חזרה לחזית" והפעם, בניגוד לשאלות על זהות מינית או חזרה לשירות ולמדים, היא מתמודדת עם נושאים שכבר טופלו בסרט הראשון, מנקודת המבט שלה.

נקודת מבטה של פרייס לא מציעה יותר מדי חידושים עמוקים מעבר לאפקטים קולנועיים משופרים ברוח התקופה העכשווית, כמו גם תוספת של ההיי-טק המקוון, הרלוונטי לעכשיו, שכולל סלולארי וחיפוש גוגלי, מעבר לנבירה בספרי הספרייה. עם זאת, האפקטים המשופרים לא מצליחים להתעלות על הסיקוונסים הנהדרים שייצר דה-פלמה בסרט המקורי, ונעדרים אותם האלמנטים שהפכו את שני הסיקוונסים הזכורים מסרטו של דה-פלמה: סיקוונס הפתיחה באמבטיה וסיקוונס ריסוק אולם הנשפים, להיות בלתי נשכחים. וכך, קטפה לה פרייס שתי דמויות נשיות מוכשרות בטירוף, כוכבת צעירה בעלייה שעונה לשם קלואי גרייס מורץ (שהפכה לפרצוף של סרטי "קיק אס") על מנת לתת מענה לסיסי ספייסק, שגילמה בכישרון רב את קארי של שנת 1976. ובנוסף את הכוכבת הוותיקה ג'וליאן מור המוכשרת, שמחליפה את פייפר לורי, שגילמה את אמה הפסיכית של קארי, מודל 76'.

סיסי ספייסק הייתה דמות של נערה בהפרעה, מתוסכלת וסמרטוטית מול אימה הפסיכית, לא הכי יפה ולא באמת בת 16 (יותר בכיוון של 27), מה שאפשר לה להציג את גופה בעירום מלא וללא חרטות או חששות מתגובות הקהל. לעומת זאת, גרייס-מורץ היא באמת בת 16, דבר שמבחינה מוסרית שולל את צילום גופה העירום עבור סרט קולנוע, תקדש המטרה את האמצעים ככל שתקדש, זה עדיין גובל בעבירה פלילית במקומות רבים בעולם. העובדה הזאת חתכה לבתרים את סיקוונס הפתיחה הנועז של סרט המקור, סיקוונס בלתי נשכח בשובבותו ואמיצותו, כאשר כולו בהילוך איטי, אומנותי ומלא בנערות עסיסיות חזה ומלאות ערווה. סיקוונס שבסופו קארי מתחרפנת מהמחזור הראשון שלה נושא טעון עבור נערות צעירות ומוקצן פי כמה בסרט, לנערה שאינה ערוכה לעניין, במהלכו היא שמה את עצמה ללעג וקלס אל מול "חברותיה" לשכבה.

בסרט הנוכחי אפשר לראות איזו שהיא עלייה ברמת האסרטיביות של קארי מול אימה וכמו כן סצנות מסוימות לא היו מדויקות עד הפרט האחרון, מה שמונע ושולל שעתוק מדויק, אבל בכל אופן, הרעיון נותר בעינו וכך גם הביצוע הכולל שהוא כמעט שכפול מדויק ברוב התכנים של הסרט. הניתוח התוכני עוסק בסרט הנוכחי וגם בסרט המקור באכזריות כלפי השונה והאחר, כמו גם בצורה אמביוולנטית מופנית אצבע מאשימה כלפי המקור לשוני והיא הקיצוניות הדתית, שגורמת לקארי להיות בורה, בעידן מסוים, לדברים שלנערות האחרות נראים נורמאליים ובכך הופכים את קארי להיות נושא לגיחוך ומוזרות כלפי הכלל.

הרוע והאכזריות של נערים ונערות צעירות מודגם בשני הסרטים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים וכמו כן מודגמת גם האכזריות של האם הפסיכוטית, המתרצת את התנהגותה ואת דרך חייה המיושנת בהישענות דרך הקיצוניות הדתית, לה היא נאמנה בצורה בלתי מסויגת. ביקורת לא נחסכת גם כן מהממסד ומבית הספר והמורים, שמוצאים את עצמם פעמים רבות חסרי אונים אל מול בני נוער שמחליטים לסמן איקס גדול ושמן על אחד מהם וכמובן על אוזלת היד מחוסר תשומת הלב, במקרים רבים, שיכולה למנוע מראש הגעה למצבים כאלה. כלומר, שלושה סוגי מחנכים מודגמים בסרט, האחת היא ג'ודי גריר המאוסה, המגלמת את מיס דג'רדן, שחומלת על קארי ומנסה לפעול לטובתה בכל חזית ומול כל איום אפשרי והיא המלאך השומר שלה. השני הוא המורה לספרות, שמתנכל לקארי ועוזר לפיתוח השנאה והצחוק כלפיה מצד התלמידים, והשלישי הוא המנהל הטפלוני, מורטון, אשר לא מצליח להראות אלמנטים של שליטה על מוריו או על תלמידיו ומנסה פשוט להסיט את האש ממשרדו לכיוונים ומקומות אחרים.

סיקוונס הריסת אולם הנשפים (אולם הספורט שעודכן לכך) המופתי של דה-פלמה אמנם עבר שדרוג מבחינת אפקטים מעודכנים לימינו אנו, אבל איבד בעריכה את הצד האומנותי המובהק שייצר דה-פלמה בהילוכים איטיים אל מול תזזיתיות והיסטריה ברגעים שלאחר מכן. האפקטים בהחלט שדרגו, אבל אמנות הצילום והעריכה קצת פחות וזה בסדר, אין הרבה במאים שהצליחו לגעת בפסגות בהם נגע דה-פלמה ובעיקר אחרי זמן כה קצר, כמו שפרייס מנסה לשדרג. אין ספק שאם הסרט היה נשפט בתור עיבוד מקורי וראשון לספרו של קינג, הוא היה מקבל הרבה פחות נחרות בוז מהמבקרים ומעריצי סרט הפולחן משנות השבעים.

מה גם שקלואי גרייס-מורץ שוב מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, כי היא שחקנית הוליוודית לגיטימית ונהדרת ואין שום ספק שהיא מדגימה זאת בהצטיינות בסרט הזה, בעיקר בסיקוונס המסיים (הריסת האולם), שם היא מבצעת את המהפך המושלם מהקורבן למפלצת והיא עושה זאת פשוט טוב. לאחר שכל האבק שקע, נותרנו עם המשך הערצה לסרט הראשון וחוסר הבנה לעצם הצורך בחידוש של הסרט השני, אבל עם הנאה צרופה וגדולה מהשניים וזאת, בעיניי, מהות כל העסק.

שבעה צעדים (חידוש ואמריקנזיציה לסרטו של פארק צ'ן ווק משנת 2003):



ספייק לי באמת ניסה ואי אפשר להאשים אותו, הוא כבר לא שם - בפסגת הוליווד והניסיון לחקות יצירה מקורית, שעשתה גלים מטורפים בזמנה, הוא ניסיון שנידון לכישלון בעיניהם של מבקרים רבים עוד טרם יציאתו של הסרט ולכן אפשר רק לעשות טובה לסרט הזה ולנסות לשפוט אותו, לא רק על סמך הסרט המקורי שאותו הוא מחקה, יעשה לו רק טוב וימנע ממנו כל מיני אמירות כמו: מגוחך, יומרני ומביך. בסך הכל התאספו לגרסתו של ספייק לי, מספר לא רע של כוכבי הווה וניסו את מזלם בחידוש היצירה המופתית הקוראנית. הסיפור גם מקבל שינויים לתסריט המקורי בכמה נקודות קטנות, דבר שעושה חסד לנקודות המותחות שהיו ברורות לצופי הסרט המקורי ושומר על עניין עד הסצנות האחרונות. אין ספק שאם האמריקאים מרגישים מעט מזועזעים עם כמות האלימות שספייק לי הנחית עליהם בסרט הזה הם היו מקיאים את ראותיהם בצפייה בסרט הקוריאני של צ'ן-ווק פארק.

פארק, בסרט הקוריאני העניק מימד של מסתורין לכל אורכו ואף חוסר בהירות נחוצה לגבי זהות הגיבור וזהות השובה שלו ובכל צעד משבעת הצעדים בדרך לגאולה התגלתה והתקלפה לה עוד שכבה דקה בדרך לאיבוד השפיות הסופי של הגיבור בעודו מרטש את דרכו לשם. ג'וש ברולין הוא נהדר ושחקן אהוב עליי ויש מאחוריו היסטוריה עשירה של תפקידים נהדרים וגם פה הוא ממלא את עצמו במספר רבדים ועומקים לדמות שהולכת ומשתנה עם הזמן ועם זאת הוא עדיין חיקוי לדמות מטורפת שכבר התקיימה בשפה ובמדינה אחרת ועשתה זאת בהצלחה מרובה.

התסריט שומר על קווי עלילה דומים ומתהדר באלימות כמעט חסרת גבולות, אבל שוב, ליד המקור זה עדיין נראה מעט חיוור בחלק משלביו של הסרט הנהדר הזה. הקטילות שהוא קיבל, עם זאת, הן לא מוצדקות מכיוון שאם שופטים את הסרט בתור סרט אינדיווידואלי ולא רק בתור חידוש, הוא לא רע בכלל ואפילו די טוב - נעדר מקוריות, אבל סבבה.



מסבבה לא נכנסים לדפי ההיסטוריה, סמואל ל. ג'קסון צעקני כברוב סרטיו ופחות מתאים לדמות אותה היה אמור לגלם, והסרט עצמו הוא פחות חידתי ומסתורי, פחות חולני ומזוויע בכל הנוגע בתור השוואה לסרט המקורי. הוא כן עונה על כל המרכיבים שהוא היה צריך להכיל בשביל להצליח, אבל לא בתור משהו שיהיה שטיח מהודר שיוביל למקור. הטכנולוגיה החדשה לא מטשטשת את צמאות הדם והרצון לנקום, הדבר שהוא הז'אנר המקורי של הסרט וגם הנגיעות הערייתיות בסרט לא מצליחות להיות בוטות מספיק בשביל לספק משהו מעבר לזיכרון חיוור לסרט המקור, וכך, עם כל הרצון הטוב לא להשוות למקור, קשה מאוד שלא להשוות לסרט הקוריאני המקורי הנהדר, שהיה מטריד ועוכר שלווה והחיקוי האמריקאי שלו הוא עוד הוכחה לכך שגם השחקנים הנהדרים שבו והבמאי הנהדר שלקח על עצמו את הפרויקט הם עדיין רחוקים כמה צעדי איכות מהצלחה דומה להצלחתו של הקוריאני המטורף והחולני.

שרלטו קופליי בתפקיד הזוי ופסיכי, כמו שהוא רק אוהב, נעדר גינונים חולניים ומרטיטים כמו קודמו בתפקיד ומנסה לחפות על הכל במשחק ודיבור פסיכי וקצת לא מצליח, אבל שוב עושה רושם שהוא מתקדם בתפקידים על מנת לתקוע יתדות בלב ליבו של הקולנוע ההוליוודי שקורא לו פעם אחר פעם להמשיך בדריסת הרגל שהחל מחוצה לו. הוכחה מסוימת לעובדה שהסרט הוא לא באמת רע ואפילו די טוב היא העובדה שמרבית התגובות של אלו שלא ראו את המקורי הן בשמיים ובצדק. מי שלא ראה את המקור עשוי להתרשם מסרט עוכר שלווה בז'אנר סרטי הנקמה ההוליוודיים ומי שכבר ראה ומכיר את הסרט הקודם וגם את הז'אנר בקוריאנית מדוברת יבין שיש עוד כברת דרך מסוימת לעבור על מנת להגיע למידה הנכונה בקולנוע של הוליווד אל מול ידידו הקוריאני.

רובוקופ (חידוש לסרטו של פול וורהויבן משנת 1987):



אחד הטריים שבין החידושים ההוליוודיים, שנוי במחלוקת, בעיקר ממה שיצא לי לקרוא בביקורות מקצועיות וגם כאלו שאינן מקצועיות. סדרת סרטי השוטר החצוי בין רובוטיות ומכאניקה לאנושיות, שכל כך הערצתי בשנות השמונים תופסת אותי, שוב, בנקודת זמן חדשה ועם פרספקטיבה חדשה על דברים מסוימים בחיים ובקולנוע והאמת, הערצתי את ההגזמה הפרועה, שבסרטי רובוקופ המקוריים, אותה הגזמה ששידרה כאוס מוחלט ברחובותיה של דטרויט ועברייניה החולניים ופחד בקרב התושבים התמימים וגם השוטרים חסרי האונים מול השחיתות האינסופית של המערכת בה הם עובדים והמערכות מעל, הנשלטות על ידי גופי ענק מסואבים וצמאי רווח ושליטה כללית.

המצב, בואו נאמר בעדינות רבה, לא אופטימלי למחייה נורמטיבית. מי ששולט בחייהם של התושבים התמימים הן חברות הענק והתרגום הזה גם עבר לסרט החידוש בבימויו של חוזה פדילה, שעשה את הטרנזקציה להוליווד אחרי בימוי שני סרטי המופת של "יחידת עילית" הברזליאיים, שגם הם הצביעו אצבע שמנה ומאשימה לכיוון הממשל והשחיתויות שבו, ההולכות ויורדות במורד תעלת הביוב אל עבר גופי אכיפת החוק ומשם אל התושבים, שחיים בכיאוס מוחלט (בפאבלות, בעיקר). אפשר לומר שסרט "רובוקופ" המקורי הוא מן בבואה לסרטי "יחידית עילית", שהשתמשו בריאליזם ולא בחלומות על שוטרים רובומכאניים, אבל פה, בסרט החדש מחדש לנו פדילה את עומקו של רובוקופ ופחות מתמקד בבלאגן, אשר שורר ברחובות ובכנופיות הפשע שמשליטות את הטרור.

"רובוקופ" הנוכחי מספר סיפור של מאבקי שליטה בנפשו של אלכס מרפי, הבלש שהופך בעל כורחו לראש, יד, ריאות ולב בתוך גוף סייבורגי כבד משקל ועצום מימדים. מרפי האיש הוא השוטר הטוב, המונע מרגש ושיקולים של רגש אל מול מרפי הרובוט, שמונע מפקודות ישירות ואינו מבצע שיקול דעת שאינו מוכתב לו בהוראות ההפעלה. ההתנגשות הזאת היא מרתקת ומביאה עומק נוסף לסיפור, שאולי מוותר קצת על אקשן מרהיב ומטמטם. אבל עדיין, העבודה היא טובה וראויה. משחקי הצבע של רובוקופ הם גם משהו ששווה התייחסות והמעבר מהצבע הכסוף והקלאסי (מינוס עודפי ברזל ומתכת בסרט החדש) של הסרט משנות השמונים לשחור-מט, באטמני שכזה והיפוכו חזרה הם סימן מבטל לצופים שרואים בסרט הזה חלק מגל מסוים של חיקויים קומיקסיים לבאטמן. ג'ואל קינמן האלמוני, יחסית להוליווד, מוביל בצורה ראויה את רובוקופ ומשנה עורו מבעל רגש לאטום רגשית בקלות וקאסט פנטסטי מלווה אותו בתפקיד הבכורה הגדול הראשון שלו: בין אם סמואל ל. ג'קסון בתפקיד המטיף הטלוויזיוני למען התאגידים.



בין אם גארי אולדמן, בתור המדען שמפיח חיים חדשים אצל אלכס מרפי ורואה במשימתו קודש הקודשים. מייקל קיטון המבריק בתור בעל התאגיד המרושע, שמחפש להשתמש ברגש על מנת לבצע מניפולציה על הציבור לתועלתו שלו. אבי קורניש היא הרעיה המודאגת של רבע האדם ושלושת רבעי הרובוט, ג'יי ברושל הוא איש המכירות השפל ואפילו זיהינו את אחותו של סמל באטיסטה, מ"דקסטר" בתור עוזרת המדען בתפקיד חביב. מייקל ק. וויליאמס הוא השם האחרון הידוע ברשימה, שפשוט מבאס שאינו מנוצל מספיק אחרי שאנחנו לא נשכח אותו לעולם בתור "עומאר" מ"הסמויה", אני מצפה שהוא יקבל מושכות להוביל סרטים בעצמו ולא להזדנב אחרי אי אלו המובילים צעירים.

לאחר שציפיתי להתרסקות מסוימת ושחזור מאכזב לסרט שכה אהבתי בשנות השמונים, התבדיתי ומצאתי את עצמי נהנה, לא פחות, בתור בוגר ובכלל מהחידוש המרענן וזה שמנסה להתעמק קצת מעבר לפיצוצים ואקשן חסרי טעם ושחר. אם הסרט המקורי דיבר על נושאים כמו שליטת תאגידים, שחיתות ואמות מידה ומוסר ירודות וגם קצת על ההבדל בין מכאני ואנושי, הסרט המחדש מדבר בעיקר על ההבדל בין רובוט לאדם ושאר הנושאים עוטפים אותו במעטפת ברזל חונקת ולוחצת. סרט נהדר, עם במאי מצוין, שכולי תקווה שעוד ידבר חזק הרבה יותר בהוליווד ועם קאסט שחקנים דינמי שפשוט עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר ולא רק שלא מביישים את המקור, הם אפילו משתווים לו ונותנים טעם של עוד.

טרזן (המצאת חידוש ועדכון לאחת מגרסאות טרזן; אמיתית או מונפשת):

קלן לוץ מוכיח לי פעם נוספת שלסרטים בכיכובו (במיוחד הבלעדי) לא כדאי להתקרב עם מוט קפיצה אולימפי ועדיף להתרחק כמו משריפה בג'ונגל. אלוהים ישמור, מרוב שלא סומכים עליו ביכולות המשחק, נתנו לו לדבב דמות שאומרת מילה וחצי ובעיקר עושה קולות של קוף. כזה סרט מטופש, בלי עלילה הגיונית ובלי שום קישוריות בין מקרה למקרה, דילוגים מפה לשם. מג'ונגל להרים מושלגים מינקות, לגיל נוער ולבגרות. הסרט הזה, שמתעתד להיות עבור ילדים קטנים פשוט עושה עבודה מחורבנת ולא עושה שכל לאף אחד; לא לצופים ולא ליוצרים ובטח לא לשחקנים האלמוניים שמככבים מאחורי מסך מלא בדמויות מצוירות אותן הם מדבבים.

עלילה, שבתחילתה לפחות, מזכירה את נחיתת סופרמן התינוק מקריפטון, רק שהפעם יש מטאור שטס לו לג'ונגל בימים קדומים ובהמשך ההיסטוריה ינסה האדם לשים את ידו עליו. האדם הספציפי הוא מר גרייסטוק הבוגר, אבא של... ומשם מתחילה העלילה הג'ונגלית, שכוללת משחקי שליטה בין הגורילות ומעבר של הילד לחיק המשפחה השעירה החדשה שלו.



אחר כך העלילה מציגה את האבולוציה הזריזה של טרזן במונטאז' קצר ובלי או עם קשר למונטאז'ים, הסרט מנסה לדחוף בכל רגע פנוי מוזיקה חונקת גרונות, עד שזה באמת חונק את כל החלק העליון ומרגיש כמו נפיחה שעומדת להשתחרר. די! נמאסתם! הרשע התורן הוא רודף בצע וכסף והעלילה, מחציה השני הופכת להיות כל כך הזויה, עמוסת חורים וחסרת עלילה, בעצם עד שזה פשוט זועק לשמיים. קופים במבצע חילוץ, מטאור שמייצר צמחים טורפים ובעצם מד"ב באמצע סרט טרזן, מצויר או לא, זה לא זה. טרזן המצויר מופנה לילדים, אבל הוא סרט גרוע עבורם, הוא לא מייצג את טרזן האגדי ולא מחמיא לו בכלל. עדיף לנסות לגדל את הילדים על דברים יותר ריאליסטיים בכל הנוגע לטרזן ואם הם רוצים סרטים מצוירים קלאסיים עם עולמות קסומים, אז אפשר לשים להם את "צעצוע של סיפור".

300 – עליית האימפריה (בניית רקע, המשך וסיפור נפרד מסרטו של זאק סניידר משנת 2006) :

ולסיום סיומת, לא בדיוק חידוש ולא בדיוק סיקוול או פריקוול, אלא הכי באמצע עלילת הסרט הראשון, נדחפת לה עלילת "300, עליית האימפריה" והיא עושה זאת בצורה מרהיבה. לא סיפור שהיה מעניין לספר, לא שחקנים ששווה לכתוב עליהם יותר ממילה או שתיים ולא משהו שמחדש מאומה מהדרמה ושאגות הקרב של נתיניו של באטלר, אבל עומד בסטנדרט של הסרט המקורי, שכלל הילוכים איטיים, שהפעם מכווני תלת מימד וליטרים של דם, שניגר מכל חיתוך מיקרוסקופי (ולא שהיו כאלה) היכולים למלא ברכות אולימפיות מעל ומעבר לגדותיהם. הסרט ממשיך את הליין הגרפי מהסרט הראשון של סניידר והפעם העומד בראשו, ישראלי שהיגר לגולה, נועם מורו, מעניק למספר שחקנים, שעדיין אין להם קילומטראז' גבוה בכוכבות הוליוודית, הזדמנות לעשות את שלהם עם הפקה מושקעת, שרק לעיתים, עדיין הרגישה מעט בוסרית, אבל ברובה נתנה את התמורה מבחינה וויזואלית.

לפחות בבחינת השחקנים, השחקן הראשי, סאליבן סטיפלטון ("יחידת גנגסטרים" ו"ממלכת החיות") לא מראה קמצוץ של קריאת תיגר אל מול קודמו בהובלת ה-300 המקוריים, באטלר הנהדר והוא עושה את משפטי הקרב בצורה די מאולצת וחסרת מעוף והשראה. לנה הידי, שכבר מתועבת על ידי שני שליש עולם מתפקידה בתור סרסיי המנוולת (וגם קצת בתור הרעה ב"דראד" המחודש) נכנסת הפעם לנעלי הנרייטורית ושבה לתפקידה בתור אלמנתו של ליאוניידיס, כרות הראש ומלאת נקמה ועושה זאת בצורה סבירה פלוס, אפשר לראות את הרוע שבה גם בתפקיד המינורי, שבסרט הזה.

עוד שמות שתפסו את עיניי היו יגאל נאור, הישראלי, שמגלם בתפקיד קטנטן את אביו של כסרסס ומהווה את ההצבעה הקבועה לעבר המסך, כאשר פנים עבריות ניבטות ממנו בסרט נוכרי. מעבר לו, מיני נקודה ישראלית היא קלן מאלבי, האוסטרלי, שמגלם את אחד מסגניו של הגיבור הראשי והוא מוכר לקהל בני גילים (שלושים פלוס) בתור דרזיק, הילד הרע של מספר עונות מהסדרה האלמותית, שאוכלוסייה לא קטנה גדלה עליה, "תיכון הלבבות השבורים" ונעים לראות פנים מוכרות בין שלל הלא מוכרים בסרט.

רודריגו סאנטורו חוזר לגלם את קסרקסס בצורה נהדרת, אך לטעמי, העוצמות שלו לא שוות לעוצמות של הסרט הראשון וייתכן כי העלילה היא זו שהכתיבה את זה, אבל בכל מקרה הוא נהדר וקסרסס חוזר, בענק להופעה נוספת ומוצלחת, גם אם מעט פחות. אבל, מעל כולם, גונבת את ההצגה אישה אחת סקסית שחושפת טפח ואיננה מסתירה טפחיים, להיפך, חושפת שדיים נפלאות ומעוצבות והיא אווה גרין, שמעבר לגוף לוהט ופנים סקסיות היא גם שחקנית נהדרת ומובילה, בעל כורחה את הפן האיכותי במשחק של הסרט, מתעלה מעל כולם ומרסקת את שאר המתחרים, בעוד היא משאירה אבק ושלוליות של דם מאחוריה.

היא חולנית, פסיכית, סקסית ומטריפה את כל החושים, באשר הם והיא, בצורה כמעט בלעדית. האיכותית ביותר בסרט ללא מתחרים ומשתלבת נהדר עם הגראפיקה הקומיקסית הנועזת של מילר, בעוד שהיא עושה זאת בצורה מעוררת כבוד והשתאות וכל זה שמאחוריה עבר זניח ויחסית דליל בסרטים מפורסמים ואיכותיים ונראה כי את קפיצת המדרגה המשמעותית שלה היא מתחילה ברגעים אלו ממש, אחרי התגובות האוהדות לתפקיד שלה בתור ארתימסיאה וכבר בזינוק לשיבוץ ל"עיר החטאים" השני במספרו (מבוים על ידי...מילר וגם רודריגז), על מנת שנתחיל להרגיש אותה זורמת בעורקים ובדם.

לא היה ברור למה חיפשו המשך או סיפור מקדים ל-300, שהיה חצוי בצורה דרסטית מבחינת תגובותיו ובמיוחד לא ברור העיתוי והפרש השנים בין השניים (שמונה שנות ציפייה), הסרט הזה לא תרם משהו מיוחד להיסטוריה הקולנועית מבחינת תוכנו או עלילתו, אבל פיצה על כך בצורה מרשימה למדי מבחינת אפקטים, דם ניתז וניגר, פעלולי תלת מימד ובעיקר אווה גרין אחת שעוד ידובר בה רבות למשך השנים הבאות. וכך חידוש או עדכון לפרקי זמן מסוימים לא מוצא להוליווד פיתרון יצירתי לבעיית היצירתיות שלה, שוב אותו רעיון, שוב אותן זעקות הקרב והקרבות המוכרים ושוב אותם אפקטים, שהספיקו לאבד מייחודם, שמונה שנים אחרי שהם יצאו, מותירים שמחה וששון בלבבות אוהדי הקומיקס של פרנק מילר, אבל טעם שרחוק מלהיות מתוק ועסיסי.

הוליווד אוהבת להתהדר בנוצות צבעוניות וססגוניות, אבל הטווס הזה הולך כבר עם מקל וזקן ארוך שמכסה יבלות נפוחות ברגליים. דרושים במאים יצירתיים והרבה... דרושים אתגרים חדשים, שהוליווד מתקשה לספק את הסחורה, שאיננה קומיקס וגיבורי על ובעיקר, כנראה, דרושות ידיים שאינן הוליוודיות ואולי קצת יותר אירופאיות, שיעזרו ולא יתקלקלו בשבלונה ההוליוודית, חסרת המעוף היצירתי, של השנים האחרונות. בינתיים הזמן והניסיון מראים אחרת, אבל כולי תקווה, שהאסימון (או במקרה שלנו - כרטיס ה-Sim) ייכנס לאן שצריך בשביל לאתחל את המערכות ולהוציא מטעמים קולנועיים בטעם חדש ומרענן.