"נון-סטופ": אבא גנוב

כזה הוא ליאם ניסן, היה "דארקמן" ואז פתאום הפך להיות אוסקר שינדלר, במה, שבשבילי, היה התפקיד האיכותי ביותר שלו והזכור ביותר שלו עד היום ואז הוא מגיע עם "חטופה" 1 ו-2 ושוב חוזר לנישת גיבור האקשן הבלתי ניתם למעצור. ומשם הוא פשוט ממשיך להיות אחד מכוכבי האקשן והמתח הבולטים ביותר שיש להוליווד להציע, האב, שאיש לא רוצה להסתבך עם בנותיו. לא משנה בנות כמה ולאן הן נוסעות הוא שם בשביל לפקח מרחוק וכדאי שלא תתקרבו עוד מטר מיותר.



לצידו מככבת ג'וליאן מור, שתמיד מזכירה לי את ג'ודי פוסטר ולו מעצם העובדה שהיא החליפה אותה בסדרת סרטי "חניבעל" ולכן, אך טבעית ,עבורי, שותפותה בסרט הזה בתור נוסעת במטוס, אחרי שפוסטר עצמה כיכבה ב"הטיסה" בתור נוסעת פאראנואידית. הסרט מאוד מזכיר את "הטיסה", רק שהפעם יש אקסטרה טוויסט בעלילה וניסן הופך להיות ממושיע לאויב ושוב למושיע, אחרי שהוא מפעיל את זרוע החוק כנגד נוסעים תמימים על מנת לגלות מי מסמס לו אודות רצח, בכל עשרים דקות בטיסה עליה הוא שוהה.

סצנת המכות המאסיבית והאיכותית, נוסח סטיבן סיגל, יבדל"א, מצומצמת לכדי תא שירותים קטן וקלסטרופובי, אבל ניסן מצליח לשמור על רמה מקצועית גבוהה וממשיך בחזות הקשוחה של האיש, שאין לו מה להפסיד באף שלב מלבד האנשים עליהם הוא מגן. אין בשורה חדשה תחת השמש ההוליוודית הקופחת וליאם ניסן ממשיך לייצר אקשן ומתח בכמויות מסחריות בלי לספק תצוגה מעלפת של משחק והאמת שהוא גם לא צריך לספק משהו מיוחד. הוא מגיע, במלוא הדרו על מנת לחלק מכות בצורה שווה, בדרך כלל (הפעם לא).



הוא מגיע על מנת להציל את המצב והוא לא יעצור עד שיצליח בצורה מושלמת ליישר קו עם מה שהוא מנסה להשיג. הסרט מותח, קטעי הפלאפון על המסך מדליקים וכאילו עדכניים לתקופה הזאת, דבר שמנסה לשמר את ניסן בתור "לא זקן מדי" והתוצאה הסופית נהדרת. לא יודע למה, אבל בשנה – שנתיים האחרונות כל סיום של סרט אקשן וגם מהלכו, בקרבי הסרט, נראה כמו מפגש של ברוס וויליס עם ילדים חורגים של "מת לחיות" ולו מעצם התבנית ההולכת וחוזרת על עצמה ולא מעט גם בזכות סיומו של הסרט והדרך בה הוא סוגר קצוות.



משפטי הקאץ', שהחלו להיזרק במהלך הסרט וגם כאלו שלא ניסו להתחכם נראו, במקרים לא מועטים, כמו ניסיון לשחזר עם ניסן את ההצלחה של וויליס מהניינטיז. אבל זה עדיין לא זה וגם אם זה, זה כבר לא ממציא שום דבר מחדש או בכיוון, אפילו, לחדשנות. חבל קצת שניסן לא מכוון למעלה קצת יותר לתפקידים מאתגרים יותר ליכולות המשחק שלו וגם לז'אנרים אחרים, שאותם זנח לטובת השתתפות קבועה בסרטי האקשן.

בין שלל הפרצופים, המוכרים משלל סרטים הופיעה גם לופיטה ניונגו למשך חמש ורבע דקות עם משפט וחצי וכאילו העלימה את העובדה, שבזמן יציאת הסרט לאקרנים היא זכתה בפרס אוסקר לשחקנית המשנה על תפקיד שכלל טקסטים, זהות ותפקיד אופי מטורף. לא, פה היא עם תספורת אפרו אייטיזית וממעטת במילים, מדי פעם מבטא בריטי וכל השאר שייך להיסטוריה. סרט מצוין שתוקע אותך מול המסך לשעה וחצי של כיף טהור בחסותו של האב המודאג של השנה, זה שלא ייתן לאף קליע להפריע בדרכו למטרה הנכספת. הפעם לא בדיוק אבא, אבל עדיין..ליאם ניסן.