"היא": לא דומה, לאף אחת אחרת

חואקין פיניקס והשפם שלו חוברים לבת הקול של סקרלט גו'הנסון ומוליכים סרט פנטזיה שלא נראה רחוק כל כך מהמציאות היום יומית בחיים הללו. התחליף לחברים בשר ודם וקשרי פנים אל פנים שנכנס בסערה לחיינו דרך רשתות חברתיות, תיעודים עצמיים מוגזמים ודיווחים מתמידים על מקומות ההימצאות עומדים על הפרק בסרטו הנהדר של ספייק ג'ונס ומה שהחל בתור פרק או שניים מופתיים ב"מראה שחורה" הכל כך מוצלחת, הופך להיות לסרט באורך מלא על רומנטיקה, יחסים בינו לבינה ויחסים בתוך עולם שהולך ומאבד את המבט אל פנים אנושיות אמיתיות (כפי שמובא בחלקים נרחבים של הסרט עם פניו המלנכוליות של פיניקס) ומעבר לחיים דרך אוזניה וספרון אלקטרוני קטן שמכיל את כל מה שאדם פרטי צריך, חוץ מ...מה שהוא באמת צריך. קצת חום ואהבה אנושית.



פיניקס הוא שחקן ענק ובכל תפקיד שהוא מככב הוא מעניק את אופיו הייחודי ורב גוניותו הנדירה, בכל פעם מחדש מקבלים זהות ואישיות שונים בתכלית מהופעתו האחרונה ובכל פעם הוא מדהים מחדש עם האיכויות הנפלאות שלו בתור שחקן טוטאלי שרותם את רמ"ח איבריו ושס"ע גידיו למשימה. הפעם פרצופו הוא המוקד המרכזי לתשבחות אודות יכולות המשחק המופלאות שלו וכל תזוזה מזערית בו היא סימן להלך רוח ושינוי מצב הרוח.

סקרלט ג'והנסון, גב אל גב אליו, או יותר נכון אוזן לאוזניה, תורמת את קולה בדיבוב ייחודי ועושה השלמה בעצם ויתורה על צילומי גוף ופנים ומתפקדת בתור הקול שאמור להיות מכאני ומעניקה לו חיים כשם שדמותה מפיחה חיים חדשים בדמות הראשית, בתור סמנת'ה, התוכנה החכמה ושטופת הרגשות שהולכת ומתפתחת בקצבים מסעירים מדי יום ומציתה את הרומן הלא שגרתי עם המפעיל שלה. לקינוח ולמי שלא הספיקה איימי אדאמס על שלל מחשופיה, אנחנו מקבלים אותה בגרסה רגועה מינית וגם מבחינת המשחק שהולך להקצנה מסוימת, הפעם היא נותרת בצד הבנאלי ומשולל הדרסטיות במשחק.



הסיפור של השניים מחבר אותנו לעולם מנוכר שבו הקשר האישי הולך ואובד ויותר ויותר אנשים נותרים מחוברים לעצמם עם מכשירים שמפעילים רק אותם ומופעלים על ידם. הנוף החברתי הסובב את תיאודור (פיניקס) הוא ים אנשים שפשוט סגורים עם עצמם, נשמע מוכר ? ובכן, המציאות עולה על כל דמיון ולא נראה לי שנוסעי האוטובוסים יכולים להעיד, כיום, על מציאות שונה לגמרי ממה שמציג סרטו של ג'ונס. הפיתרון לבידוד הוא קשר אנושי ומגע אישי וגם את זה מאבד גיבורנו המלנכולי כבר מתחילת הסרט ומתקשה להסתגל לחיים ללא בת זוג וכאמור, מחפש אלטרנטיבות אחרות ופתרונות יצירתיים שמעניקים לו החיים המודרניים והלאו דווקא מתקדמים מבחינות מסוימות.

פן נוסף לניתוק האנושי, אפילו בין בני זוג בשר ודם מביא בן דמותו של פניקס, כאשר במסגרת עבודתו הוא כותב מכתבים אישיים מאוד בין בני זוג, המכתבים הללו הם בהזמנה ומקרינים החוצה את אחת הבעיות המרכזיות שקיימות בין בני זוג שאולי יכולים לדבר ולתקשר, אבל לא מצליחים להביע רגש וצריכים לעשות זאת דרך גורם שלישי וחיצוני, מה קוראים אותו Outsourcing.



הסרט, ברעיונו אולי לא משפריץ מקוריות מעל ומעבר לגדותיו, אבל בהחלט לוקח רעיון שכבר נהגה לא מזמן ומלטש אותו לכדי יצירה עמוקה ושלמה עם נדבכים רבים לצער וכאב של העולם המודרני והחדש, ביקורת ופחד ממודרניזציה ורובוטיזציה לאנושות ומאפייניה ההולכים וגוועים ולובשים צורה מכאנית שלומדת את כל המהות האנושית.

הבימוי של ספייק ג'ונס הוא חלק ומלוטש, התפאורה והלוקיישנים מושלמים ושמים דגש על עולם נקי וטהור, אבל העולם הפנימי של כל אחד ואחד מהגיבורים רחוק מלהיות כזה. ישנו רעיון של משחק ממוחשב שלא מפותח עד הסוף ומשאיר אותנו לתהות לגביו בחלקים מועטים של הסרט, אבל הבימוי והמיקוד של ג'ונס במעבר מן המאקרו למיקרו נעשה בצורה מעוררת כבוד ומהוקצעת. סרט שלא כל אחד יוכל לאהוב ולא כל אחד יוכל להתחבר למקצבים שלו, לעיתים הוא מרגיש שמיצה את הרעיון ולעיתים הוא סוחף למיני הרפתקה חדשה, אבל בכללותו הוא סרט שלם ונהדר שמטפל בקונספט בעייתי ומטופל על ידי ידיים, פנים וקול מקצועיים בהחלט שמצליחים להעביר את הרעיון בצורה מושלמת לקהל שמוכן לבוא ולספוג אותו.