"הרוע שבפנים 2": בינוני מבפנים

אני זוכר היטב את התחושות, את הוויברציות ואת המצב המעורער בו הייתי שרוי באישון לילה, בצפייה של הסרט הראשון (כנראה בסדרה) עם הילד גורר הפלצות, אני זוכר שכל רעש מבפנים (מהסרט ומהבית) ומבחוץ הקפיץ אותי וגרם לי לתחושות שלא חשתי בצפייה בסרט אימה מזה זמן רב.

אני זוכר שהשמיכה שהייתה עליי גוננה עליי מפני ההבהלות של הסרט והיא הייתה לגמרי במקום והאמת שאני כבר לא זוכר יותר מדי מהסרט, בטח לא על מנת לגשת ישירות לסרט ההמשך ולהתחבר באופן אוטומטי לעלילה הרציפה שממשיכה מהסרט הראשון. וכך, בהמתנה ארוכה לסרט ההמשך ועם עוד תוצרת של ג'יימס וואן בתווך ("לזמן את הרוע" המצוין), נשלמה ההמתנה לסרט ההמשך והגענו, הפעם יחד, אני ואחי בציפייה לסרט ההמשך.



הקשקוש התחיל בהצגת עברו של בן דמותו של פטריק ווילסון ונמשך דרך סיום עלילת הסרט הראשון, שכמובן היינו אמורים לזכור, אבל לא זכרנו ומשם נמשך השטיק של הסרט הראשון עם עוד כהנה וכהנה התקשקשויות על עולמות מקבילים וניסיונות שליפה משם על מנת לחזור למציאות בת ימינו.

ללא קשר לזיכרונות הסרט הראשון, הסרט הנוכחי הרגיש ממוצה כבר בתחילתו. אמנם הבימוי וניסיונות ההפחדה עשו רושם של עמידה בסטנדרט וציפיות בתחילה, אבל גם הם התמוססו אל תוך בינוניות בנאלית עם שטיקים קבועים וחריגה מוגזמת בניסיונות ההבהלה. גיבור הסרט הראשון היה הילד והפעם הוא מקבל תפקיד קטן יותר ושולי יותר אל מול אביו שמגולם בצורה סבירה על ידי פטריק ווילסון. שאר השחקניות המקיפות את הגיבורים הזכרים נראות מבוהלות על גבול השיגעון ולא ייצרו אמינות עודפת בנוגע למשחקן ותפקידן. העלילה שהייתה בסרט הראשון עוד הייתה מתונה ואילו פה היא נזרקת מצד לצד בין שד למפלצת ומטלטלת במשחק בין זמנים ובין עולמות מקבילים של חיים ומתים והכל כבר מרגיש לעוס, ממוצה וחסר השראה.



וואן הולך ומשלים טרילוגיית סרטים, שלא בהכרח קשורים זה לזה, אבל דומים בקונספט האימה שלהם והאמת, שאין חדשנות ומשהו יוצא דופן באף סרט שמגיע אחרי "הרוע שבפנים" הראשון. "הרוע שבפנים" הראשון היה מלהיב, מרטיט ואפילו שלא הייתה בו חדשנות מעמיקה ויוצאת דופן הוא פשוט ידע לעשות את העבודה בצורה נהדרת. אחריו הגיע "לזמן את הרוע" הנהדר קצת פחות שהסתמך על שטאנץ מעט שונה, אבל עדיין ידע לתת את התוצרת והתפוקה וריתק לכסא ואפילו זכה לבאז מטורף והערכה עודפת, שקצת פחות הגיעה לו.

ולבסוף מסיים ועוטף וואן את היבול שלו לשנים האחרונות עם סרט המשך ל"רוע שבפנים" ומסתבך עם העלילה, שהולכת ומתבלגנת עם כל שלב שהיא מתקדמת קדימה ומאבד את הרציפות והקוהרנטיות העלילתית, כמו כן וואן מקבל תפוקה די בינונית מהכוכבים והתוצאה היא בינונית ומטה וירודה, לפחות בשתי דרגות, מהרמה של הסרט הראשון.



הפיזור של מוקדי האימה כבר הופכים למגוחכים בשלב מסוים, דבר הגורע מאיכות ואמינות הסרט בתור תוצר לוואי לסרט הראשון והמצוין. הפינאלה רומז ומשאיר פתח לטריגלוגייה אמיתית שכולה "הרוע שבפנים", לא בהכרח דבר טוב, אבל מי יודע אולי ג'יימס וואן יתפכח ויקבל סיבוב לכיוון חיובי ויעלה דרגה חזרה מבור הבינוניות אליו נפל בסרט ההמשך.