"השורד האחרון": נשרוד גם את זה

מארק וולברג הוא בשבילי תמיד סיבה לצפות בסרט, אחד האהובים עליי בקולנוע ואחד המתקדמים הסדרתיים מעברו הפרובלמאטי בתור היפ הופיסט צעיר, שרירי ולבנבן עד להיותו מועמד לכמה אוסקרים מוצדקים. מעבר לו, אחד הכוכבים שחזיתי להם עתיד ענק בהוליווד היה אמיל הירש והשילוב של שניהם עם בן פוסטר, שהוא אחד האנדרייטד'ס שהוליווד מטפחת בקרבה ועם ציון גבוה למדי באתר הציונים הפופולארי ביותר היה כבר יותר מדי בשבילי על מנת, שלא לפתח ציפיות גבוהות בטירוף. ואיך אומרים אצלנו כגודל הציפייה..ימשיך כבודו..

אמנם אין פה משהו שאפשר לקרוא לו אכזבה בצורה בומבסטית, אבל כאשר אתה מעלה את הרף בצורה הדרגתית למשהו שעתיד להיות ענק ברמות אחרות, אתה יכול להתאכזב גם מסרט טוב מאוד שלא עשה את קפיצת המדרגה להיות מצוין וכזה שלא יישכח שבוע אחרי כן.

עכשיו נפל לי האסימון על הציון הגבוה כל כך ב-IMDB הוא אמנם לא סרט רע או נורא, להיפך הוא מרגש, הוא מותח ומתסכל והוא עמוס בפרופגנדה אמריקאית וכאן קבור הכלב...לאחר ריסוק, כתישה ולעיסת עצמותיו הגרומות של הנחת האמריקאי עד דק, אותן עצמות גם נשלפות בסרט בשידור חי מרגלו של אחד מהם ומקבלות זמן מסך לא מועט, ניתן להבין כי השטאנץ נותר בעינו וסרט מלחמתי זה לא יכול להציע יותר ממה שכבר לעסנו וירקנו עשרות פעמים בסרטי מלחמה טובים יותר או אפילו קצת פחות.



השמות של השחקנים, העלילה המלחמתית והפוסטר הבטיחו הרבה ואפילו הציון ב-IMDB גירד את השמונה המחייב, אבל עם זאת נותר עדיין בסביבה של השבע הטוב, המצוין והלא מתעלה מעבר לכך. אני אוהב לפעמים קצת קיטש בחיי וכמובן שבמנת הקיטש השבועית שלי אשמח גם לראות את השחקן שמגבה עם שמו את המונח, טיילור קיטש, כמובן.

הבנתי שהוא הולך להשתתף עד סוף חייו בסרטים טובים ומצוינים, אבל לא ייחודיים ולא מעבר לקיטש משופר ומשוכלל. האמריקאים האלה אוהבים ללכת לפי תבניות מוגדרות ולקהל הצופים שלהם, שמתעופף מסצנות של חיילים מול כל סוג של חאג'ים שהוא ישנה הנאה רבה מאותם מפגשים ויד האמריקאים על העליונה. המקרה הזה אינו מעיד בצורה מובהקת על הכלל, אבל בבירור בחר במאי הסרט, פיטר ברג, שעברו בבימוי בינוני פלוס, לתת דגש והנאת גמירה לקהל הפטריוטי שלו.

האקספוזיציה מתחילה בשיר הלל לנחתים ולסגפנות שהם עוברים בתור מחנה אימונים, ממשיכה בקטע ישיר של מירוץ בין שני חתיכים עם ריבועים ומשפטי קאץ' מפגרים שמוקאים מפיהם וכלה בטקסי זובור מקומיים לילדודס שרוצים ורצים לגרדום הפרטי שלהם בתור חיילי מארינס, אריות הים או וואטאבר.



בסופו של דבר אנחנו מצטמצמים לאריק באנה בתפקיד פיקודי קטן ועוד קטעון בכפכפים, טיילור קיטש מזוקן בתור החתיך האמיץ ונותן הטון, בן פוסטר המזוקן בתור הקשוח והמלנכולי ואמיל הירש המזוקן בתור הצעיר המבולבל שאחראי על תפעול הקשר. אף אחד מהם לא מתעופף למשחק חייו ועם זאת הם עושים עבודה טובה ומשמשים כמיקרוקוסמוס לסרט כולו.

סרט נהדר שעושה את העבודה; מותח, מרגש ומלא באלמנטים שהכרנו ולא מחדש שום דבר באף מחלקה, חוץ ממחלקת הגועל הגראפי. מארק וולברג, מזוקן גם הוא (איזו הפתעה) עומד מאחורי הפוסטר של הסרט ורומז על העתיד לבוא ועם זאת ממשיך למתוח את הצופה במתח שמייצר הבמאי.

אין ספק שיש כבוד רב לסרט במחלקת הריאליזם בבחינת איבריו המדממים של וולברג ושאר חבריו לקאסט, הם עפים מצוקים, נחבטים באדמה ונורים בכל נקב אפשרי ועדיין ממשיכים לסחוב, כל אחד בפרק זמן המוקצב לו... אבל אני יושב שעתיים מול הטלוויזיה ולא מבין מה חסר...אה, מקוריות...זהו זה..



אין פה שום שמץ של מקוריות - ערבים נגד אמריקנוס וכל מחלקה מקבלת את הטוב והרע לפי מה שבמאי הסרט האמריקאי מגדיר. יש חמלה אמריקאית שמתבקשת להתבטל ואז, אולי בעצם לא... הסרט מנסה לחפות ולהסתיר את כל השאלות הקשות דרך דיונים קצרים ויריות ארוכות. הוא נהדר, אבל לא מלהיב, מסעיר וחדשני וגם כל האיפור הכבד (השחקנים הנהדרים).

לא יכולים להפוך בחורה בינונית לדוגמנית על, מקסימום למישהי חביבה עד יפה...אבל שם נמתח הגבול. השחקנים, הבמאי ושאר הירקות עושים עבודה טובה לקהל היעד שלהם ולמי שמחפש קצת יותר עומק, יותר חדשנות ופשוט יותר...לכו חפשו במקום אחר.