"הזאב מוול סטריט": זאב, זאב...

אחרי שמבקרי הקולנוע והוליווד הסניפו בשקיקה והנאה מרובה את שלוש השעות שבמסגרתן מביים סקורסזה את דיקפריו וחברים הגיע הזמן לברר האם המהומה הכה ארוכה הייתה שווה את הציפייה והאם האגדה שהולכת ונרקמת תוך ימים ושבועות מהפצת הסרט, יש בה עוגנים חזקים לשליטה מזהרת בפסגות עם חלוף הטירוף שאחרי ההשקה ?

התשובה היא כן, אבל לא כן רועם כפי שצפיתי וציפיתי, הסרט בהחלט ייכנס לפנתיאון של סקורסזה ובוודאי של דיקפריו וכמובן של ג'ונה היל ועוד מספר שחקני צד ומשנה. אבל משיכתו של הסרט לכדי שלוש שעות שבמסגרתן אפשר קצת לאבד את עצמך בין הררי הקוקאין, השדיים והשחיתות הבוטה והמוסרית, שאותה מנסה הסרט לבקר כחלק מהיותו סאטירה בועטת ועוקצנית.



הפרשנות מתחלקת לשני מרכיבים; מצד אחד ישנו הדוד המצקצק והמאוכזב מההתנהגות הבוטה, האלימה ומשולחת הרסן שמפגינים הדמויות האמיתיות של ג'ורדן בלאפורט, דוני אייזוף וחבריהם הלא יוצלחים שבן לילה הפכו לאגדות שיווק וול סטריטיות לגיטימיות ומהצד השני נמצא הבן דוד, שמת להיכנס למסיבה הפרועה שכוללת מין ללא הפסקה, סמים ללא הפסקה וחיים מטורפים ללא הפסקה.

השפה הבוטה, המין הבוטה והסמים שנכנסים לכל ומכל נקב בגוף הם פשוט מסיבה שנראית שתוכל להימשך לנצח ורק הניראות הזאת היא הסיבה לסגור אותה בשלב מאוחר מאוד, אבל מתי שהוא...עלילה ששוטחת את מעלליו של אותו מולטי מיליונר שהתפרנס מכל הדברים הלא נכונים, אבל הצגתם ככיף אחד גדול על גבול הפארודי ובכישרון בימוי ומשחק נהדר עושים את הסרט ענק כפי שסיפרו לנו בכל פינה וחור.



אין פה מוסר השכל אמיתי, אנחנו יודעים מה מותר ומה אסור ולראייה הכתבה שהציגה את בלאפורט בתור הזאב ומשכה מיד אלפי מתמחים שהיו מוכנים לפתוח את הגרון על מנת שיתקע שם את מה שתקע בכל חור של כל זונה אפשרית על מנת לקבל עבודה במשרד החולני שאותו הוא ניהל.
אין פה גם ניסיון להסביר מונחים מקצועיים שיובילו אותנו להבנה של הנוכלות העצומה שביצע בלאפורט, מה שיש זה מה שרואים, את המסיבה ההולכת ומתמשכת של משרד שלם של שליחיו השטניים ורודפי הבצע של בלאפורט, שלא יבחלו באמצעים על מנת להתעשר על חשבון אחרים.

והמסיבה הזאת כוללת ביצוע מין אוראלי בתוך מעלית שקופה לעיניי כל באי המשרד, סקס במשרדים, בשירותים ואיפה בעצם לא ? אורגיות בין העובדים והעובדות תוך כדי ואחרי העבודה בכל חור אפשרי, הסנפה מאותם החורים ולאותם החורים ואיבוד העכבות, העשתונות בצורה כללית וגורפת במקום ששם את שטר הדולר בתור הלוגו שלו וכל שאר אמות המידה והמוסר נשרפים תחתיו, כאשר הצופים מקבלים את המנה הרותחת הזאת לשיפוט ואבחנה לא מקצועית.

כישרונות פה לא חסר, החל מעמדת הבמאי הפנומנאלי שמציג את האפוס שהיה סיפור חייו של בלאפורט מעלייתו לתהילה ועד נפילתו הכואבת ודרך הכוכב המדהים שמגלם את בלאפורט שכבר צריך לתקוע לו את הפסלון ביד וזה פשוט מחדל שהוא עדיין לא קיבל את ההכרה הזאת, הוא מעוות את פניו, קולו ומשתולל על המסך בדרך שעוד לא נראתה לפני כן ממנו, דיקפריו פנטסטי ומשדרג כל יכולת משחק קולנועית שהכרנו ממנו לפני כן.



ג'ונה היל עם שיניים מולבנות ומודגשות עושה את מה שהוא יודע הכי טוב וזה להכניס את דמותו הצעירה, שנראה שלא התנתקה ממנו מימי "סופרבאד" ושחזורה בתור תאב בצע וול סטריטי מקומי. מת'יו מקונוהיי הנוסק עם תפקיד קצרצר אבל משמעותי לא מפסיק לרגע את הטיסה לענני המשחק עליהם הוא מרחף כבר מעל שנתיים, מדהים ומטמטם לראות את המהפך של השחקן הזה, כמה איכויות חבויות מתפרצות בזמן קצרצר שכזה.

מרגוט רובי היא פשוט כוכבת פורנו יפיפייה שגם יש לה מושג כלשהו במשחק ומוכיחה שמאחורי שם זקן כמו שלה חבוי גוף של אלילה ומבטל את החשש למשמע שמה, שאר השמות כמו דז'ורדאן (הארטיסט) הנהדר, פאברו שמגלם את יועצו, ריינר שמגלם את אביו וצ'נדלר בתור הסוכן שלא ייתן לו מנוח נמצאים שם על מנת לקשט עוד קצת את הקאסט שהעומד בראשו פשוט מעפיל על כולם בתצוגת תכלית עילאית ומשוללת כל עכבות.
סיקוונסים בהילוך איטי, יכולות משחק עוצרות נשימה ותיעוד חייו המופרעים שמשלב ביקורתיות מוגבלת בקנאה בונים סרט שפשוט כיף לראות, גם אם הוא נמשך כשלוש שעות. הוא יכול היה להתקצר ולהיות עדין יותר, אבל הוא לא היה משרת את המטרות של הרצון לגעת ועם זאת הרצון להתרחק מהעולם המושחת שבו חי ואותו יצר בלאפורט לעצמו ולסובביו.



כמעט מדהים ולא יאומן שהדברים הללו התקיימו, אבל עם זאת חובת ההוקעה על ההתנהגות הבהמתית הזאת זועקת מהסרט, גם אחרי שחלמנו ופינטזנו ולו לרגע, שאנחנו חלק מאותו עולם מושחת וחסר כל יסוד ובסיס מוסרי מינימלי.
סקורסזה הראוותן מפוצץ את המסך בכישרון הבימוי ובצוותו המוכשר ומוכיח שגם בגיל 71 הוא לא איבד את זה ואינו מוגבל לז'אנר זה או אחר וההתחדשות שלו היא שם המשחק האמיתי; שוב הוא מפיל את הוליווד מהכסא ושוב הוא עושה זאת בסטייל.