לשתות עד הסוף

היו הייתה עיירה קטנה בממלכת בריטניה שאוחדה, באותה עיירה היו חמישיית חברים שהיו מונהגים על ידי אחד, שאם רואים אותו היום, לא מבינים מה הקשר שלו לפופולאריות כלשהי בעולם. סיימון פג, החנון הנצחי, נכנס למשבצת ולנישה העתיקה ביותר, הפופולארי התיכוני שהולך ומאבד כל קשר לאותה הפופולאריות עם זרימת השנים.

אמנם בסרט הוא לא מנהיג נבחרת פוטבול פיזי, חסר מורא וחתיך שהבנות מתעלפות רק לשם נפיחתו, הפעם הוא נמצא בעמדת מנהיג השתיינים והפושטקים שאוהבים להשתכר וללכת מכות, מן חוליגן בלי צורך בטריגר, מלבד השתייה כמובן. כאשר רואים את החבורה שלו ברבות הימים, מבינים שכולם גדלו להיות נחנחונים שכבר התקדמו הלאה בחייהם ואילו גארי קינג, בעל השם המחייב, בגילומו של סיימון פג, הלך בעיקר אחורה ונותר קשור בטבורו לאותה התקופה הקסומה ולשיאה, מעבר של שתיית כוס בירה בין המסלול של כל הפאבים של עיירתו הקטנטנה, עד כדי איבוד חושים, עשתונות וחלק מהזיכרון.



כנראה שהחלק שנותר בזיכרונו מוביל אותו לנסות לאחד את החברים משכבר הימים, שכבר מזמן אינם חברים כל כך טובים, על מנת להגיע לעוד סיבוב פאבים בעיירה הקטנטנה ובמסגרת הסיבוב לנפץ את שיא הפאבים בהם עברו בתור תיכוניסטים לקראת סיום התיכון. מה שמתחיל כמסלול טעון ברגשות עבר עם רצון להטביען בבירה הופך לאט ובצורה בטוחה למסלול הזייתי, במסגרתו קינג מנסה לנפץ את שיא השתייה תוך כדי שצורות חיים אחרות (שנראות, במבנה הבסיסי, כבובות אנושיות) מנסות להשתלט על העיירה ולהדיח את תושביה ולהופכם לרובוטים אנושיים וחסרי מחשבות.



הסרט הוא מסלול אינפנטילי של ילדים בתוך גוף של מבוגרים, כאשר רובם כבר עשו וניסו לעשות את הקפיצה לכיוון חיים ועולם רציניים יותר, נותר אחד מאחור, עם הטייפ קסטות באוטו, הרצון להשתכר למען ההשתכרות והשיאים וחוסר הקיבעון הבורגני שמתפרש במהלך הסרט לכמה צדדים; לחיות את החלום אל מול לתת לחלום לחיות רחוק ממך. סיימון פג מגלם בכישרון רב את אותו גארי קינג, האיש שנותר צעיר ברוחו, למורת רוחם של חבריו וגם כן למזלם ולמזל חלקים נרחבים של העולם.



הסרט הופך מסרט בסגנון ה-Buddie Movie למן פארודיה על סרטי סוף העולם, כמיטב המסורת של פג ופרוסט, הם שמים ללעג ולקלס את כל מה שהכרנו עד עכשיו והכל בתיבול של שנינות והומור בריטיים, על כל המשתמע מכך. פרוסט בולע את הבדרן, שכל כך אהבנו בכל סרטי השניים ונראה רציני ומדכא באופן תהומי במהלך רוב הסרט, עד שהכפתור והפיוז מסתובבים לכיוון אחר לגמרי.

מרטין פרימן, כל כך רחוק מהתדמית של בילבו באגינס ו-ווטסון של שנות ה-2000, בתפקיד משני, יחסית ופירס ברוסנן שמגיע להופעת אורח זעירה על מנת לנסות לעשות קולות של חיים (אחרי ג'יימס בונד). קומדיה ראויה ונהדרת שממשיכה את הליין של סרטי פג את פרוסט, סרטי החברים בהרפתקאות מוזרות שצוחקות ומתבדחות על ז'אנרים שלמים, אולי לא פסגת היצירה של השניים שכבר עשו את זה עם Hot Fuzz (2007) ועם Shaun Of The Dead (2004) לפני כן בצורה טובה ומקורית יותר, אבל בהחלט אפשר ללמוד מהשניים כיצד לשחזר את ההצלחה בגלים שדי רחוקים אחד מן השני.



הסרט משתמש במשלב הז'אנרים ומייצר חיתוך חד בקפיצה בין השניים, אבל עדיין עושה זאת בצורה טובה וקלילה, הוא יודע מה הוא ולא לוקח את תכניו ברצינות תהומית מדי. המוסר וההלקאה מגיעים בסיומו של הסרט, כאשר בני האנוש מתריסים בפני כל האשמות שמטיחים בהם והכל דרך אחד שהוא פרוע במיוחד.

לא ברור אילו עיירות קטנות ועלובות במתחם של הוד מעלתה מצליחות להתהדר בכמות פאבים שאין בערים מרכזיות יותר בישראל, אבל זה המזל והתכנון המוקדם של בני הממלכה הבריטית. סרט כיפי שפשוט זורם, קולח ומענג כל משך הזמן בו מופיעים חברי הפנאל המכובד.?